לא, לא שלי, חמסה חמסה חמסה, זאת-אומרת, כאילו, המהמם אומר שהמשחק האהוב עליי, שבו הוא אמור לשחק אותה גופה ואני אמורה לחכות בבור מתחתיו עד שהנאצים ילכו ואז להשתחל ולהציל את חיי קצת חולני, אבל זה רק כי תודעת השואה שלו לא מפותחת. אני חושבת שראוי להתכונן לכל מצב בחיים, כולל הנאצים. אבל חוץ מזה שהוא לא מסכים להתכונן אתי לבואם של הנאצים, ובקרוב הוא מתכוון לנסוע לניו-זילנד לזיין עיזות, הכול בסדר, ברוך השם.
הבעיות התעוררו בזוגיות של התוכונים שלי. עד עכשיו הכול היה יופי; סטלה הייתה ניורוטית וקצת טיפשה (היא לא יודעת לעוף) ומאריס היה גברי ותומך. הם הסתדרו ממש כמו זוג תוכים, כולל ציוצים אוהבים, וניקורים חמודים בצוואר. הוא אפילו ניסה ללמד אותה לעוף, בחוסר הצלחה משווע.
אבל היום מאריס גילה את נפלאות המין, ומאז הבוקר הוא מנסה לעלות על סטלה המסכנה. סטלה תוכייה מעשית, והיא יודעת שאין טעם לפתוח רגליים, או מה שתוכיות עושות, עד שהוא לא יבנה לה בית שהיא תוכל להטיל בו את ביציה.
היות ובעצם אני אחראית על בניית בית-ההמלטה, או קנייתו, והיות ואין לי שום כוונה לגדל כאן גוזלי תוכונים, מאריס נדון לחרמנות בלתי מסופקת, סטלה הופכת יותר ניורוטית מכרגיל, ואני מרגישה כמו מפלצת חסרת לב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
