לשאוף לנשוף

אני לא אוהבת לאכול דגים. זה לא שאני שונאת דגים, או נגעלת מדגים, אבל אפשר לומר שהסיכוי שאני אזמין דגים במסעדה מאוד לא גבוה. מעולם לאיש או לדג לא הייתה בעיה עם זה. אבל בזמן האחרון המלכה האם, לפחות פעם בשבוע מתקשרת אליי ואומרת בהתלהבות מדהימה, "אריאליטה, אני בשוק ויש פה יופי של דגים טריים, להכין דג טרי היום?", כל פעם אני נובחת עליה "לא!" וזה לא משנה את העובדה ששבוע אחר-כך היא מתקשרת, באותה התלהבות ועם אותה הצעה מוזרה. אם מישהו יכול לסביר לי מה עובר עליה, זה ישמח אותי.

הודעה לקוראת טלי רבן, AKA טול: תרגלת את אשתו לעתיד של אחי בשנה שעברה. ואם כבר אשתו לעתיד של אחי, ובכן, היא בחורה מאוד יפה, מאלה שמסובבים אחריהן את הראש. כשהיינו יחד באונ' שאלנו איש תחזוקה שם בנוגע לאיזה שולחן שראינו זרוק, ובאותו רגע הרגשתי איך זה להיות שקופה: אליה הוא היה כולו קסם ומחמדים, וממני הוא התעלם לגמרי כמעט. מזמן לא חוויתי כזו אפליה בוטה על בסיס מראה. כדי להוסיף חטא על פשע, נפגשתי עם הדיווה וחברתה ג'. הדיווה, ובכן, דיווה, על עקבי סטילטו והכול, וחברתה ג' בלונדינית (אמיתית) גבוהה ומרשימה להפליא, מאלה שאף אחד לא יעז לספר עליה בדיחות בלונדיניות. אחריהן נשרכתי אני, גמדה שמנמנה ומשוללת כל אצילות. העולם בפירוש אינו מקום צודק.