לשאוף לנשוף

מזמן מזמן מזמן לא קראתי כתבה שקרעה לי את הלב כמו הטור של דנה ספקטור בידיעות, במוסף של שישי. באופן עקרוני אני מאוד מחבבת את הספקטורית, לא שאני מכירה אותה באופן אישי, אבל את פזית בניזרי הערצתי עוד לפני שידעתי מי היא, ורק בגללה אני קונה ידיעות ביום שישי. אני חושבת שהיא הכותבת היחידה כרגע שיכולה לגרום לי לצחוק צחוק גדול, וכשבנזוגה היה בחו"ל, לפעמים היא גרמה לי להתגעגע אליו (ולא, גם את בנזוגה אני לא מכירה).

אבל כל הדברים האלה לא הכינו אותי לטור הזה. כבר כתבתי פעם שאנחנו קוראים מתוך עצמנו (לא שהרעיון מקורי שלי, כמובן), אבל כאן היו כמה רגעים של דמעות. (הקטעים בכתב מוטה הם ציטוטים מהכתבה, אני מקווה שאני לא פוגעת בזכויות יוצרים או משהו)

"אני חושבת שזה אולי בגלל שאני לא מושכת כמו פעם", היא מעירה, וכל נורות האזהרה שלי מתחילות להבהב. "תגידי, את מכירה חנות טובה לביריות?", עם השאלה שלה, כל הגוף שלי מתכווץ מזיכרון של חבטה ישנה.  

הנה עוד סוד שכל אחת שומרת לעצמה, בשקט בשקט, כי מביש מדי להודות בזה. אני חושבת שיותר מביש להודות בזה מאשר בכך שלא התאהבת בתינוק שלך ברגע בו יצא מהרחם. איך את עומדת מול המראה, ויודעת שאת לא נחשקת?

את העדויות על הזוגות המאוהבים שעושים את זה חמש פעמים בלילה הדחקתי עמוק למגירת הלבנים שלי. הם בטח יפרדו אחרי חצי שנה, לנו יש כל כך הרבה יותר...הרי בכל זוגיות יש אפס אנד דונס, בלה בלה. "אבל לכם לא היה אף פעם אפ", צייץ קול מבוהל בנשמה שלי... אבל נזכרת בפעמים הקודמות בהן סילק את ידי משם בשלווה. דחייה איטית, שקטה, איומה. לא הלילה, יקירה.

בניגוד לאקס של דנה, שלי לפחות לא היה מתחרמן על אחרות, לפחות לא כשאני בסביבה. אני לא יודעת אם זה בגלל שאחרות לא עשו לו את זה, או כי הוא באמת מחונך להפליא, אציל פולני יקר שלי.

מזל שאני לא צריכה להסביר את הנזק שתקופה כזו יכולה לגרום. דנה עשתה את זה. אבל עכשיו, עדיין אני נושאת אתי את העלבון, מה, אתה לא נמשך אלי? אז למה אנחנו ביחד בכלל? ואם אני ארד חמישה קילו, יהיה יותר טוב? כש-48 ואני החלטנו להפסיק להזדיין, כי עשה לשנינו יותר מדי בלגן העניין, במשך שבועיים היה בסדר, כי הרגשתי שהוא עדיין רוצה, אבל אז ההרגשה הזו התפוגגה, ומצאתי את עצמי בפאניקה, אומרת לו, "אני לא יכולה ככה!", והוא עונה עוד יותר בבעתה, "אבל החלטנו שככה הכי טוב, ובאמת ככה הכי טוב!", ואני יודעת שלו היינו נפגשים לפני משמו, הפחד העמוק הזה לא היה מכה בי.

למה להישאר? יש המון סיבות, ואני חושבת שדווקא אחת החזקות שבהן היא חוסר היכולת להודות שאני, שהגוף שלי, לא רצויים.

יכול להיות שהוא לא אהב מין, אבל יותר סביר שהוא לא אהב אותי. לא באמת, בחגיגה של גוף ונפש, כמו שגברים יודעים לאהוב.

ואני רק מקווה שאם, שאלוהים ישמור, שוב יצא לי, חו"ח, להיות עם מישהו שלא נמשך אלי, שיהיה לי את הכוח להסתכל לאמת בפנים, ולברוח.