לשאוף לנשוף

תכננתי בכלל לשבת בבית ולרחם על עצמי, מה רע? הנחתי שאני אפילו אוכל לשכנע את 48 להישאר בביתו שלו, ולהעביר ערב מסעיר מול האייסיק, בדיוק כמו שאני אוהבת, אבל ט' אחת אמרה שיש מסיבה, ושנו, יאללה. כמה שעות לפני חשבתי לוותר, כי הייתי מאוד מדוכאת, דיכאון שעבר באורח פלא אחרי שאכלתי פיתה עם מקושקשת ועגבנייה (תזכורת מנטלית: לפני שאת מכריזה על התאבדות, תנסי לאכול משהו קודם, לפעמים דיכאון הוא רק רעב) אז התקלחתי, עליתי על קטע של כוסית (אני בדיוק ביומיים בחודש בהם יש לי טיפה ציצים, כך שניצלתי את ההזדמנות ודחסתי את הניצנים בפוש-אפ), ונסעתי לעיר הגדולה.

הגעתי לתל אביב באיחור אפנתי, כדי להיות בטוחה שאני מחמיצה את כל הקטע הזה עם הנשיקות, אספתי את ט' אחת, וגם איזו פרחה קוגניטיבית, ונסענו למסיבה. כשהגענו, נשמעו מלמטה רעמי ה- village people  בשירם האלמותי (וחבל שכך) YMCA, ואני, שוין. אני? שהייתי נכנסת לאלנבי 58 ב- VIP, מצאתי את עצמי בערב כיתה פר אקסלנס. הפרחה והט' נקטו בטקטיקה הטובה ביותר - להשתכר, אני לא מאוד מחבבת אלכוהול (ובכלל, סמים זה פויה) כך שהאופציה לא עמדה בפני.

המוזיקה הלכה מדחי אל דחי, כולל מיטב להיטי סאבלימנאל והצל, אבל החלטתי שבאתי לעשות שמייח, ולכן עלי להשתלב במרחב ולהנות. התחלתי לרקוד, מקללת את הדבר הזה שקרא לעצמו דיג''י, כשראיתי אותו, גמד מהסוג האהוב עלי, עם בונוס: רווח בין השיניים ונמשים חמודים. מבטים, חיוכים, הוא ניגש אלי, "נעים מאוד, נמרוד", "נעים מאוד, שלומית", וכך פיזזנו בחוסר חן מובהק (נראה אתכם מפזזים בחן לצלילי "אשליות"), עד שהמוזיקה הייתה באמת מעבר ליכולתי, והלכנו הצידה. בנסיון לפתח שיחה התלוצצתי קלות על הדיג'יי, ואמרתי לו שכל פעם ששיר נגמר אני נהיית אופטימית, שאולי הבא יהיה טוב יותר, ונמרוד, בחור נבון שכמותו, אמר, "אני חושב שתמיד עדיף להיות פסימי, יודעת למה?", חייכתי אליו חיוך קפוץ, והתפללתי בדבקות – "אלוהים, ווקשה ווקשה ווקשה, שהוא לא יגיד את הברור מאליו", "למה?", "כי אם את פסימית, וקורה משהו רע את לא מתאכזבת, ואם קורה משהו טוב, את יותר מרוצה". (דביל, חשבת על זה ממש לבד?). מילא זה, אחר כך הוא ניסה לשלוח ידיים, עכשיו, בחיי, שרלילה שכמותי, אני לא בחורה ששולחים לה ידיים, יש משהו מאיים בהתנהלות שלי, וכשנעצתי בו את מבט, "או שאתה מוריד ממני את הידיים שלך, או שמחר אני שולחת לך את האחים שלי שיפוצצו אותך", הוא הצליח לא להבין אותו. טמבל.

פתאום הדיג'יי פרץ בצביקה פיק, ואני אמרתי לחברותיי, "טוב, תקשיבו, אני לא ינשור, לא צריך להגזים", הלכנו.

בעוד אני כבר הייתי מוכנה לסמן "וי" על "לא להישאר בבית בסילבסטר", וללכת לשבת בחלוק הפליס הכחול שלי עם כוס תה, הן, צעירות רעננות שכמותן עדיין שקקה בהן רוח של עליצות, כך שנסענו ללבונטין. מסתבר שלבונטין זה פאב, tres מיוחד – באווירה לבנטינית כזאת. הקהל היה מורכב בערך מ 90% אשכנזים טהורים, וכולם רקדו וענטזו לצלילי "לינדה לינדה" ממש כאילו הם מתאמנים על זה מילדות. ישבתי שם, מנסה להתחבר לשורשים הלבנטיניים שלי, כדי למצוא את החן בכל העניין, אבל לא מצאתי אף לא קצה שורש כזה, ואף סבלתי מאיזה גמד אחר (שהיה יכול להיות חמוד, לו היה פחות שיכור) שהיה נחוש לגרום לי לרקוד לצלילי, אהמ, אין לי מושג מה זה היה.

מעולם לא נרשם כזה בזבוז משווע של עדשות מגע חד פעמיות וחזיית פוש-אפ.