לשאוף לנשוף

זה היה אמור להיות פוסט שאני אספר בו על ההרצאה הראשונה בסדרת הרצאות שהלכתי לשמוע בבית אריאלה, על תרבות פופולארית. היה מאוד מעניין, הרצו דב אלפון, קרלו שטרנגר ונעה מנהיים, שאמרו דברים המרחיבים את הדעת, אפילו כתבתי נקודות בפנקסי השחור הקטון כדי להביא את זה לכאן בצורה מאורגנת. אבל כשהגעתי הביתה התריס החשמלי אצל ההורים היה עקום, ובבית שלי, שלבי הזכוכית בחלון הקטן היו שבורים. אני מניחה שההמשך ידוע. אצלי לא לקחו כלום, אצל ההורים פרצו את הכספת ולקחו משם איזה 1500$, דרכונים, ודי הרבה תכשיטים שהיו של הסבתות. הדברים לא מבוטחים, לא שזה היה משנה יותר מדי.

מכיוון שהגעתי ראשונה התקשרתי למשטרה, הם אמרו שנגיע מחר בבוקר להגיש תלונה. לא נחמד? תגיעו מחר בבוקר, אחלה. אימא שלי התקשרה והתחילה לצעוק עליהם שהם חיים על חשבונה ואיך הם מעזים לא להגיע, לא שזה עזר, אבל היא קצת הוציאה עצבים.

מחר בבוקר נפנה לאיזה עבריין כאן בסביבה, ונשאל אותו אם הוא יודע איך אפשר להסתדר כדי לקנות את התכשיטים בחזרה. זו בדיוק המדינה שהפכנו להיות - הגוף שאמור להגן עלינו מפקיר אותנו, וצריך לעשות עסקים עם פושעים כדי שדברים יסתדרו. ואם אתם חושבים שזה כך רק בעבירות רכוש, אתם טועים, אבא של מישהו בכיתה של האקס שלי נרצח, ואחרי שבוע חקירה בערך המשטרה אמרה למשפחה שאין להם כ"א כדי להמשיך לטפל בתיק. זה עושה לי בחילה, אני מרגישה עירומה וכל הזמן מסתכלת בחלון השבור, לוודא שאין שם אף אחד.