לשאוף לנשוף

כל שנה אפשר שהיא 39. הכל סביבי כה דמוקרטי, תבוני. עולם של 'גילויי דעת', 'עצומות', 'מחאות חריפות'. הכל בן רגע יכול להתהפך – לפעמים אני יודע, לו היה קם כאן משטר טוטאליטרי, משמיד מיעוטים, רק הזמן ומעט פרכוסי מוסר היו מעכבים את גלגולו היהודי של הרייך. זה היה קם גם כאן, כן. היו מתנגדים, כן, גם מהזרם השולט. גם הם היו אובדים. לא מייד, אבל כולם. אני מזהה סביבי את הטיפוסים שיבנו את השלטון החדש. כולם כבר כאן – מלך השוק השחור, משתף הפעולה, המלשין שעיניו פעורות בפחד. ראש המשטרה, החיילים הנאמנים, המוציאים פקודות לפועל. הם פה, הם חיים ומתרבים. הם אזרחים הגונים. המציאות הנוחה מסתירה אותם. אף פעם (כך סביר) לא תחשף המהות השחורה שלהם. משך כל חייהם, אולי רק רגע אחד או שניים ישיקו לגרעין נשמתם. היומיום משווק גרסאות מתונות שלהם, תולדת השגרה, מדינת ישראל המשגשגת...

...אם יבוא היום, תתהפך המציאות. סבא יוסף יהיה איש רוח היוצא כנגד המשטר. גולגלתו תנופץ בכיכר, המונים יריעו. או בסתר, שלושה בריונים לעת לילה, נוקשים על דלתו. המכונית תתרחק. שכנים ימלמלו בצער. מישהו יעיר משהו בגנותו. מעטים יצטרפו. המשטר יספק להם חומרים, הם ידקלמו, ישכחו.

שואה שלנו – אמיר גוטפרוינד

באיחור לא אפנתי הגעתי לספר הזה (יש לי אנטי נגד ספרות מקור, שנורא קשה לי להתגבר עליו). הוא כתוב נפלא, מעורר מחשבה, כישרון גדול.

כשהייתי קטנה, ביום השואה, רציתי פורנו. תיאורים מדויקים של מה עשו להם, איך, כמה, למה. ספרי שואה, סרטי שואה, בלעתי אותם בתאווה. אני חושבת שזה קשור לכך שתחושת האמפטיה בילדות לא כל כך מפותחת. לא, זה לא נכון, הייתי ילדה מאוד אמפטית, אני זוכרת את עצמי מרגישה רחמים. לא יודעת, נגיד, כשהייתי קטנה לא הפריע לי שמדברים על דברים מגעילים בזמן האוכל, ועכשיו מפריע.

היום אני לא מסוגלת לקרוא את זה. לא פרימו לוי, לא יז'י קושינסקי (שמגעיל אותי בלי קשר), לא אימרה קרטש, לא יכולה. וסרטי שואה גם לא. אני סוחבת את זה ימים שלמים אחר כך, לא מאמינה שזה באמת קרה, שאולי גם אני, בצירוף נכון של נסיבות יכולה להנות מכאב של מישהו אחר. אני יודעת שבלשון ובמקלדת הכאבתי יותר מפעם אחת, אני פחות טובה מכפי שהייתי רוצה להיות. והקטע הזה בספר דיבר בדיוק לפחדים האלה. מומלץ.