אתמול הוריה של גיסתי לעתיד באו לביתנו להכיר את המשפחה, היה מאוד נחמד ואף טעים. המלכה האם עשתה מיליון סלטים למנה ראשונה, קנלוני לעיקרית ורק שלוש עוגות לקינוח, שחו"ח הורי הכלה לא יחשבו שאנחנו הולכים להרעיב את הילדה שלהם. כולנו התנהגנו למופת - הכלה לעתיד שטפה חלק מהכלים, אחי השאטני שטף חלק נוסף, ואת הסוף שטפה המלכה האם. למה אני לא שטפתי אתם שואלים? כי הייתי נערת הכלים במהלך כל הבישול, וכל הבוקר ההורים הטיחו בי כלי עבודה שצריכים להיות מוכנים לסבב הבא, והאם מספיק סלט חצילים במיונז, או שמא צריך גם סלט חצילים בטחינה, חצילים מטוגנים וגלילי חצילים במילוי גבינת עיזים? אה? אה? מייד אחרי הארוחה ההיא, המהמם העמיסני על רכבו, ולקח אותי לארוחת שישי אצל המשפחה שלו. חמין. אבל עמדתי בזה בגבורה, ואפילו לא התעלפתי בעוגה שאכלתי בארקפה, מישהו אמור לתת לי את אות העוז.
ולפינתו דיון בטור של הספקטורית:
(זה יכול להיות כמו עיונים בפרשת השבוע)
הטור עסק באמהות מלכות, כאלה שמלמדות את הילדים שבשביל כרטיס האוכל צריך לעבוד, ושאף אחד לא יאהב אותך סתם כי את חמודה. היא כתבה אותו בעקבות צפייה בתוכנית "אימא מחליפה", שבה תמיד האם הקריירטיסית מוצגת כמכשפה רעה, בעוד שאם השניצל היא פיה ורודת שמלה.
אימא שלי לא הייתה קרייריסטית, אבל היא עבדה מאוד קשה, והיה ברור שיש לי חובות למלא בבית - ניקיון, שטיפת כלים, גיהוץ, אחים וכאלה. לא הייתה לה שום בעיה לדרוש את זה, ואני לא הרגשתי מקופחת כי אני עושה את הדברים האלה. זו הייתה המציאות, וזהו. ככל שאני זוכרת, לכולם סביבי היו חובות למלא, ואני לא חושבת שזה שהיינו צריכים להחזיר את האחים הקטנים מהגן הפך את ילדותנו לעשוקה.
לא מזמן דיברתי עם חברה שיש לה שני ילדים, עם פער של שש או שבע שנים ביניהם, היא רצתה לעשות משהו במחשב, הילד קרא והיא התביישה להפריע לו ולהגיד לו שישמור על אחותו הקטנה. כבר אז זה הדהים אותי. אחר כך נדהמתי עוד יותר לגלות שיש המון ילדים שאין להם חובות בכלל בבית. כאלה שהתרגלו שאימא רצה אחריהם עם שניצל ומטלית אבק, ולא מעלים בדעתם לפנות את הכלים בסוף האוכל.
עלי מוהר כתב פעם בטור שלו על הדיקטטורה של הטף כפי שהוא חווה אותה בזמן ביקור באילת: כיצד זוג הורים עמד והתחנן בפני ילד בן שלוש שיואיל בטובו לצאת מהחדר, במקום לעשות את המעשה המתבקש, להרים את הדיקטטור הזעיק, לתקוע אותו בבית השחי של האבא, ולצאת משם קוממיות.
זה נורא נחמד להתחשב בדעתם של הזעיקים, אבל קצת מפחיד אותי ממה שמצפה לנו העתיד אם רוב ההורים יהיו כאלה שמנסים לשחד את העולל במקום להרים ולקחת אותו משם. כאילו, אחלה, מומחים אומרים שצריך לתת להם לחשוב בשביל עצמם, ואם הילד רוצה ללכת עם חצאית טוטו לגן, שיהיה בריא, אבל מה עם קצת להכין אותם לעולם האמיתי, מקום שלא כולם יעשו מה שהם רוצים, וסביר להניח שאיש לא ירדוף אחריהם עם שניצל ומטלית?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
