כבר כתבתי פעם שאלי מבשל נפלא, ואף רמזתי בעדינות, שבתמורה לבישול, אנו, הנושאים בעול האכילה חייבים לשמוע הרצאות בנוגע לאופן המפותל ולעיתים אך המסוכן בו הושג כל מצרך. סיפורי אימה על ביקורים בשווקים מסוכנים, מסעות מפרכים אחרי האבוקדו המושלם, משלחות שהלכו כדי להשיג לי את שניצל העגל הטוב ביותר, ולא חזרו, קצבים ששומרים לו מכל משמר נתחים מובחרים, ומוכרי גבינות סודיים שמוכרים רק לו גבינת ברינזה, כנראה של המאירי, אבל הרבה יותר בזול, הם מנת חלקנו בכל ארוחה.
השלב השני הוא הבישול – שם מגיעים לשמן שמשפריץ, פלפל חריף שקפץ ישר לתוך העין, תפוחי אדמה שלא התנהגו יפה, ואיך הוא צמצם את רוטב הספגטי עד שהגיע ממש לרעיון האידילי, אפלטוני, של רוטב ספגטי. אלי גם נוהג להסביר לנו שהוא קורא מתכונים כמו שאחרים קוראים תווים, פשוט יודע איזה טעם יהיה לאוכל.
ואנחנו, כפויי תודה שכמותנו? מתלוננים ומתפקעים, לועגים ומשאירים קערות כל כך נקיות, שבקושי צריך לשטוף אותן אחר כך.
אחרי הארוחה, כשהקהל כבר צריך פחות להתחנף (רק לא לשכוח שארוחת שישי הבאה תלויה בהתנהגות שלנו), אלי פורש לסיפורי נוסטלגיה, על נשים בשלניות במשפחה, על הסבתא שכשחזרו הביתה מהלוויה שלה ופתחו את המקרר גילו שהיא הכינה אוכל שהספיק לכולם לכל השבעה, ועל ההיא (אולי זו אותה אחת), שהייתה יושבת עם הנכדים ואומרת, "בסוריה? היה לנו תפוחים, כל תפוח, הקה!".
אי אפשר לדעת מתי צצים רעיונות מגניבים, אני חושדת שזה התחיל בפעם האחרונה בה בושלה מעלובה. לא יודעים מה זה? אומללים. זה תבשיל שכבות, עטוף כולו בחצילים מטוגנים, ואז שכבה של תפוחי אדמה, גם מטוגנים, אורז, ובאמצע בשר כבש, שמבשלים בתנור המון שנים, וכשהאורחים מגיעים הופכים, ומגישים להם גן עדן מרוכז.
באותו יום אלי השיג, כנראה בעזרת קשרים שטופחו עוד מהימים שלפני פיצוץ מלון הקינג דיוויד, טחינה גולמית, משהו משהו. הוא הכריח אותי לטעום בכפית, ועמד מולי, מצפה, ושאל, "נכון שמדהים?", ואני, נו, מי נותן לאשכנזיה לטעום טחינה? בחיי, אבל פתאום, נהיה לי וואו בפה.
כמה חודשים אחר כך, הגעתי שוב לארוחה, ואלי, נרגש, עמד מולנו, בתחתוני הבוקסר שהוא מתעקש לבשל בהם, הניף תרווד בידו האחת, ומחבת מברזל יצוק בשניה, והודיע, "נמכור להם טחינה!". אני כבר הייתי קצת מסוממת מריח האוכל, ושאלתי, "למי? למה? טחינה?", ואלי ענה, כנפוליון בשעתו, "רוצים טחינה, יקבלו טחינה!".
התעלומה נפתרה די מהר – קיים שוק די גדול של אנשים שאוהבים אוכל ערבי איכותי, כמו טחינה, עוגיות (אני הכי אוהבת את האלה, נו, העשויות מאטריות קדאיף מטוגנות עם פיסטוקים בפנים), חלבה, תבלינים, קפה, ואין להם גישה אליו, כי רחוק, לא נוח, אולי מסוכן. אבל לאלי הכל קרוב, גם ירושלמי, וגם פיתח רשת של מכרים שדואגת להשיג לו את כל טוב הארץ. ואם כבר משיגים, למה שעוד אנשים לא יאכלו טחינה אלג'מל ויפתחו להם העיניים מרוב עונג? אבל איך מביאים מעמולים לתל אביבים? בדיוק! באינטרנעט! (זה אינטרנט באידיש). מייד נפתחו קבוצות ביקורת, הקהל הנאמן הולעט עוגיות וחלבה (אני לא רוצה לראות יותר חלבה חוטים, לעולם לא!), והמוצרים הטעימים ביותר נבחרו.
לזכר הסבתא והתפוחים, האתר נקרא "הקה", עכשיו הוא בתקופת הרצה, אבל כבר אפשר לקנות אוכל טעים, והוא יגיע ישר אליכם הביתה, מה רע?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
