לשאוף לנשוף

שמונה בבוקר, אני נמה את שנתי בשלווה לצד הבחור המהמם הזה (שההכנות שלו לנסיעה הולכות ונשלמות, שאני ימות) ופתאום ג'ניס ג'ופלין קורעת את הדממה בזעקות של כאב אותנטי. זינקתי מהמיטה בבהלה, שמא נכבשנו על-ידי הסורים וכך הם רוצים לענות אותנו, אבל לא, זה הדיסק שהמהמם בחר לשיר בשעון המעורר של המערכת, "לתת לך עוד חתיכה מהלב, חתיכת כלבה נרקומנית? עוד שנייה אני עוקרת לך אותו, זונה!", וג'ניס ממשיכה לשיר, כאילו כלום. לשירה הצטרף טלפון מאמא של המהמם, שרצתה לוודא שהוא באמת מתעורר, ובעוד אני מנסה לחפור את דרכי לתוך הכרית, הצטרף לסימפוניה המחרידה הצלצול המעורר של הסלולרי, שהוא, בהחלט ולגמרי, הדבר הכי מעצבן ששמעתי בחיי. "את כל כך יפה", לאט המהמם באוזניי, "בבקשה, אתה חייב לכבות אחד מהדברים האלה!", עניתי לו, במה שניסה להיות חיבה, אבל לא היה רחוק מזה שאני אבחר לבתר את לבו במקום את לבה של הג'אנקית הצווחנית. אחרי שכל אמצעי הטרור כובו והמהמם נסע לדרכו, דשדשתי להביא את הברלינגו, כי לא היו לי כרטיסי חניה ובי נשבעתי שאני לא אתן שקל יותר לעיריית תל-אביב. שקלתי לחזור לישון, אבל נזכרתי שטרם גמרתי את המטלה בתרגום, הפעם זה היה jazz של טוני מוריסון. הלכתי למחשב, תרגמתי, תרגמתי, תרגמתי, עשיתי שמירה, הופס, הודעה שהוא לא יכול כרגע לשמור, ושבכלל, הוא מאוד מצטער, אבל הוא צריך להיסגר עכשיו. יוק, אין תרגום יותר! מכיוון שהפחד שלי מד"ר בן ארי גובר על העצלות הטבעית שלי, התחלתי לתרגם שוב, כשהפעם הקפדתי לשמור כל מילה וחצי, ואכן, בפעם הבאה שהוורד הודיע שממש סליחה, אבל עכשיו הפסקת קפה, איבדתי רק פיסקה, מורכבת במיוחד, אבל הנה, תסתכלו טוב טוב איך אני לא מתלוננת. בסופו של דבר הצלחתי לגמור את התרגום, להתקלח, לרוץ לאוניברסיטה, להדפיס את הדף לשיעור, לרוץ לשיעור, לגלות שהתרגום שלי מחורבן (כעת שננו אתי: אם באנגלית מופיע פעמיים זמן עבר, בתרגום לעברית הזה הראשון יתורגם בעבר, והזה השני בהווה, או משהו בסגנון, אני לא מצליחה לקלוט את החוק). אחר כך גיליתי ששוב שכחתי את כרטיס האשראי במכונת הצילום, בפעם השלישית השנה. שקלתי להטיח את ראשי בקיר, אבל זה לא פתרון אלגנטי, אז אצתי להורי המהמם, לאכול סוגבניות ולהדליק נרות. היה נחמד, אבל לי היה שיעור בבית אריאלה, נפרדתי לשלום מהאנשים הטובים האלה, הגעתי לבית אריאלה ומצאתי שם חנייה מעולה, ממש מול הכניסה, כך שכמובן היום לא היה שיעור, התבלבלתי בתאריך.

כעת אני אצל זוגתי, כותבת את הפוסט הזה, ומכאן אני עומדת לנסוע לאשקלון: אנא, החזיקו אצבעות כולכם שאגיע בחיים, כי אחרי יום כזה, אני כבר לא יודעת מה עוד יכול להתפקשש (אולי שאגיע הביתה ואראה ששוב פרצו אותו? לא, זה לא מצחיק).