לשאוף לנשוף

עיצבון ירד עלי היום, לא עמוק, בטח הורמונלי, בעצם, הכל הורמונלי, תמיד, לא? לפעמים העניין הזה מעליב אותי. גדלתי על ההבדלה בין גוף ונפש, והמחשבה שכל הרגשות הכי נאצלים שלי, הכי עמוקים, הכי מיוחדים, הם סתם תולדה של האופן בו כל מני דברים כימיים מחליטים להתנהג, מעצבנת אותי. איפה הרוח? איפה הייחוד?

מצד שני, יש בזה הקלה, היכולת לא להתייחס לרגשות שליליים בצורה יותר מדי רצינית, לא שבזמן התקף דיכאון אני מתנחמת במחשבה שהכל כימי, אבל אני יודעת את זה, ואני גם יודעת שיש תרופה, גם אם באותו רגע ממש נדמה לי שהפתרון היחיד למצוקת הקיום הסופר עמוקה שלי הוא לבלוע את מלאי האקמולים שיש בבית (בנות שבולעות המון אקמולים כאות מצוקה, יודעות שהן גורמות לעצמן נזק ממשי לכבד?), או לחתוך ורידים.

עכשיו אני מחכה שיפצחו את מנגנון ההתאהבות, תחשבו איזה יופי יהיה: אפשר יהיה לקחת כדור מדי יום ולהישאר מאוהבים לנצח, אפשר יהיה לקחת כדור ולהמנע מיסוריי הלב השבור, או לרפא אנשים שאוהבים בצורה אובססיסית.

מעולם לא הבנתי מה רע בחזון של Brave New World, אני לא אומרת לא להרגיש בכלל, אבל אחרי שלושה ארבעה שבועות של דיכאון קליני או לב שבור מבינים את הרעיון, למה למשוך את זה אם אפשר לוותר?