לשאוף לנשוף

אמת ידועה היא שאנשים שעושים רושם יהיר, לא באמת נוטים להיות כאלה, זו רק הגנה. אני למשל, במקומות בהם אני לא מכירה אנשים, נוטה להיות אוטיסטית חברתית. אני מסוגלת לא לדבר שנים עם אף אחד, לא כי אני לא רוצה, אלא כי אין לי מושג איך מתחילים את כל העניין הזה של לדבר (אנחנו מדברים על העולם שמחוץ למחשב כמובן, פה החוקים שונים), תוסיפו לזה את העובדה שתמיד צמוד אלי ספר, ותקבלו תדמית אחולמניוקי של סנובית מתנשאת.

ואני דווקא נחמדה. אם מתחילים לדבר אתי, אין לי בעיה להמשיך, רק הצעד הראשון, הקטנטן הזה, מהווה מחסום כמעט בלתי אפשרי בעיני. זה לא באמת נורא, אנשים מתחילים לדבר עם אנשים אחרים, איכשהו, ואם לא, תמיד יש אתי ספר.

יש תחום אחד שאני באמת סנובית בו, וזה, כמובן, ספרים. אני פוסלת אנשים ללא הנד עפעף בשל תכולת הספריה שלהם. עדיף לי שלא יהיה להם אף ספר בבית, ולא לראות את הסדרה הבלתי אפשרית של:

כוחו של התת מודע

הטאו של פו

הנזיר שמכר את הפרארי

אמנות המיתה

מי הזיז את הגבינה שלי

באדולינה

האלכימאי

(הרעיון ברור)

אני יודעת שזה לא הוגן, ובטוחה שיש המון אנשים מאוד נבונים שקוראים ספרים כאלה, אבל נו, מה לעשות?

לפני שבוע עליתי לבית של השכנים מלמעלה, לאכול את מה שאלי קורא לה "תערובת פיטום האווזים שלי" (קורנפלקס שאני מוסיפה להם אגוזים, שוקולד מריר, תותים או משמשים מיובשים וטיפטיפה חלב) והמלכה האם שאלה, "נכון שלא משנה מה אני אעשה, את תמיד תאהבי אותי?" (אצלי זה בדרך כלל המשפט שמגיע לפני, "יופי, אז עשיתי קעקוע חדש"), הסתכלתי בה בחשדנות, ושאלתי, "מה עשית?"

"תראי, אמא של ששי אומרת שלששי יש המון חברים רווקים, בחורים טובים, אז נתתי לה את הטלפון שלך, ואולי אחד מהם יתקשר".

המלכה האם ואמא של ששי הכי היו רוצות לראות את ששי ואותי ביחד, גם האחים שלי מאוהבים בששי, כי לפני 15 שנים הוא לקח אותם לסיבוב על הטוסטוס, ואף חבר שלי מאז לא עשה בשבילם משהו כל כך מסעיר. אבל כולם השלימו עם המציאות המרה, ופנו לתוכנית ב'.

ביום שבת התקשר אלי איזה אבי אחד, אמר שאמא של ששי נתנה לו הטלפון. התחלנו לשוחח, היה סביר, עד שהוא אמר, "ששי אמר לי שאת נורא אוהבת לקרוא"

"כן, בערך"

"גם אני מאוד אוהב, אני קורא המון"

"ואללה, מגניב" (כאן התחלתי לחשוד במזימה שפלה של העיראקי)

"לפני שבוע סיימתי לקרוא את חכמת הבייגלה, ועכשיו אני קורא את מי הזיז את הגבינה שלי, ספר חכם לאללה".

(אני, מנסה לחזור לנשום באופן סדיר, מחרחרת בשארית כוחותי)

"במה אתה עובד?"

"משרד הביטחון".

כאן שמעתי את האני המנטלי שלי צועק – נקסט! אם יש מגזר אוכלוסייה שאני מתה עליו, אלה הם בטחוניסטים, חולה עליהם, בייחוד על הקטע הזה שנוטה להיות להם נגד סמים.

עכשיו אני צריכה להתקשר לששי, לצעוק עליו קצת, אני בטוחה שהוא קרוע מצחוק בגלל הצלחת המזימה שלו.