החיסרון בזה שהיום קיבלתי וסת, הוא שקיבלתי וסת. היתרון הוא שעד הנסיעה (ביום ראשון, אינעל העולם) נוכל להזדיין בלי קונדומים. בהזדמנות חגיגית זו אני רוצה להודות לאקסית של המהמם (היי א') שהשאירה אצלו חבילת תחבושות, שמשמשות אותי בנאמנות.
הנושא הבא שלנו: הצער על כך שתזונה בריאה אכן גורמת להרגשה טובה יותר. בשבוע שעבר קניתי ספר, "האוכל עושה את האדם", של איזו תזונאית בריטית משוגעת קצת, שנתנה סדרת סימנים פשוטים לפיהם ניתן לקבוע אם התזונה שלנו בריאה או לא, למשל, כל מני עניינים שנוגעים לאיכות הקקי (אני מכירה בלוגרית אחת שלא תוכל לאבחן את עצמה לפי זה, היי ל'), וכל מני סימנים על הלשון וכאלה. מייד הוצאתי לשון, ואכן, גם חריצים וגם סימני שיניים בצד, מה שאומר שהעיכול שלי בקאנטים, ושהטחול שלי במצוקה נוראית. הבנתי שדרושה פעולה מהירה להצלת העיכול שלי. לכן אצתי לחנות טבע, קניתי תה-סרפד, זרעי פשתן טחונים, ואנזימי עיכול. מאז כל בוקר אני שותה כוס מים חמים עם לימון (הגורו אומרת שזה מנקה את רירית הקיבה), שותה לפחות שתי כוסות תה-סרפד ביום, בולעת אנזים עיכול ואף מפזרת על מזוני זרעי פשתן טחונים, ו... ממש לא נעים להגיד את זה, אבל אני מרגישה הרבה הרבה יותר טוב. להכעיס, כל פעם שאני חוזרת לתזונה הלא בריאה שכל כך חביבה עליי, אני משלמת על זה בריבית דריבית (לא, אתם ממש לא רוצים לשמוע איך), וכך נאלצתי ללמוד בצורה הקשה שאוכל באמת משפיע על ההרגשה, לטוב ולרע. בעסה.
מאז, כמובן, אני מסתובבת, מכריחה את כולם להוציא לשון, ושולחת אותם לקנות תה-סרפד ואנזימי עיכול, להזיק זה בטוח לא יזיק.
פרסומות: לכו לעזור לבלשן, כדאי לכם!
בקרוב: פוסט תרבותי כפול, על ההרצאה היום בבית אריאלה (הפעם תהיה, בדקתי) ועל ספרו החדש והמעולה של גרוסמן "דבש אריות", הישארו עמנו, יש למה לצפות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
