לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

לשאוף לנשוף

כינוי:  Xanty72

בת: 52



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2004    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2004

אחריותו הבלעדית של המשתמש


בפוסט הזה כתבתי איך צריך לחתוך ורידים כמו שצריך. מישהו ביקש שאני אוריד את ההסבר, כי הוא מכיר מישהי שניסתה, והוא לא רוצה שהיא תקבל רעיונות. אחרי כמה דקות של התלבטות עם עצמי ועם שתי נשים חכמות, הורדתי.


חכמה א' אמרה שזו שטות, כי מי שרוצה להתאבד ידע איך למצוא את המידע הנחוץ בלי עזרתי, וזה כמו לבקש להוריד את הסצנה בה אנה קרנינה מתאבדת מתחת לגלגלי הרכבת, כי זה עלול לתת רעיונות למישהו.


חכמה ב' אמרה שלא בגלל האחריות, אבל מה אכפת לי, זה ממילא לא פוגע ברוח הפוסט.


אהבלה ג' חשבה על העניין, דמיינה מה יקרה אם מישהו יכתוב במכתב שלו, "ותודה לשלומית א שלימדה אותי לעשות את זה כמו שצריך", ומחקה.


אחר כך קיבלתי כשישה מיילים שמסבירים לי למה זה חסר אחריות, שיש פה חברה' צעירים ושבירים שקוראים את הדברים האלה, ולא צריך להכניס להם רעיונות לראש. ואתם יודעים מה? בסופו של דבר, זה הכעיס אותי. זו צדקנות לשמה. אני כותבת פה על די הרבה דברים לא חינוכיים, או לא מוסריים (תלוי בהשקפה), ואין לי כוונה להגביל את עצמי. מי שהרעיון להפסיק את חייו מסתובב לו בראש באמת לא צריך אותי בתור השראה, ומי שמפסיק את חייו כי הוא קרא את זה באיזשהו פוסט של מישהי לא מוכרת, מה נותר לי לומר, מלבד, נו שוין?


אני מאמינה גדולה באחריות אישית ובבחירות שאנחנו עושים בשביל עצמנו. לא קל העניין הזה, להחליט לבד. הרבה יותר קל להטיל אחריות על אנשים אחרים. "אני אומלל כי את לא טובה אלי", "אני אומללה כי אתה לא אומר לי שאתה אוהב אותי". אנחנו אומללים, או שמחים, או עצובים, בגלל החלטה שלנו.


קאמי אמר את זה לפני - "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות". כשאני התמודדתי עם השאלה הזו, ממעמקי דיכאון קליני, קיבלתי החלטה ברורה: לחיות. יכלתי לקבל החלטה אחרת, לגיטימית באותה מידה, אבל עדיין, זו הייתה ההחלטה שלי, ורק אני הייתי אחראית לה. לרגע לא חשבתי להפיל את זה על הילדות המחורבנת שלי, על ההתמכרות לסמים, או על גולדשטיין הגמד, שברח ממני בבעתה.


אני כותבת כאן בשביל קהל, נכון, (ואני אסירת תודה, מעולם לא יצאו ממני כל כך הרבה מילים), אבל אני כותבת את עצמי.


אני בת 32, החיים של בבלגן מוחלט, אינפנטילית, חייתי על פרוזאק במשך שנים, לפני הפרוזאק הייתי מאוד עסוקה בלהזיק לעצמי, ואני מצהירה בברור ובאופן חד משמעי: אני לא דמות חינוכית, ואני לא מודל לחיקוי. אם למישהו אני נראית נורא מיוחדג'ת ומגניבה, הוא עושה את זה על אחריותו הבלעדית.


 

נכתב על ידי Xanty72 , 8/1/2004 01:01   בקטגוריות הגיגים בתרי-זוזי  
40 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ר ב-14/1/2004 18:23



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 30 פלוס , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לXanty72 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Xanty72 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)