כשאוריאל (נו, כן, נורא מצחיק, אוריאל ואריאלה, גיחי גיחי) ואני רק התחלנו לצאת, הוא נתקף, כמו כל גבר טוב, בפאניקה קלה. הפעם, במקום להיות מכילה, מבינה ומקבלת, שילחתי אותו לדרכו, שיהרהר במעשיו הרעים, ויחזור רק אם יגיע למסקנה הנכונה. נראה לי שזה דפוס שראוי לתת עליו את הדעת: זוגות בהם האישה מוכנה לשלוח את הגבר להרהר במעשיו הנלוזים נוטים להחזיק מעמד ולהיות בריאים מאוד. אחרי שבועיים, בהם מיררתי את חייהן של כל חברותיי בשאלות של "למה הוא לא מתקשר?!", והסתכלתי על הטלפון באיבה, הוא התקשר כי הגיע למסקנה הנכונה. באותו לילה הוא נסע לאשקלון, ובחיוך שאל, "אז מה, הנסיעה הזו הייתה ההליכה שלי לקאנוסה?", ואני חייכתי אליו בחזרה, וידעתי שבחרתי נכון.
זה קרה לפני שמונה חודשים וארבעה ימים.
הטיסה נדחתה כל הזמן. בהתחלה הוא היה אמור לטוס באוקטובר, ואיכשהו אוקטובר הפך לינואר. בגלל שאני זונת כתיבה, כבר בספטמבר התחלתי לנסח את פוסט הפרידה. זה יכול היה להיות פוסט נורא מרגש, תצטרכו להאמין לי, אבל הוא כבר לא כל כך רלוונטי.
איזה תהליך למידה ארוך וכואב שאני עברתי כדי להתחיל להאמין שמגיע לי מישהו שבאמת יאהב אותי, וגם אז, לא ידעתי שאפשר לאהוב אותי ככה. המון דברים אוריאל לימד אותי, וכולם מסתכמים בסופו של דבר בזה שבן זוג טוב יראה אותי איך שאני, יאהב אותי כך, ויאפשר לי לפרוח. זה שילוב מוצלח נורא, אני שמוכנה לפרוש כנפיים, ובן זוג שגאה לראות אותן נפרשות.
עכשיו תורו, ותהליך הגדילה שלו צריך להיות שם בחוץ, ולבד. הלוואי ולא הייתי יודעת את זה, כי אז היה לי יותר קל לרחם על עצמי, שמסכנה, נשארת כאן מאחור, אבל כמו שהוא רואה אותי, אני רואה אותו, וזה מה שנועד להיות עכשיו. לא, אני לא כל כך אצילית. מילים קשות נאמרו כמה וכמה פעמים, חוץ משתי מילים שלשניה לא חשבתי להגיד: "אל תיסע", כי הוא צריך לנסוע.
מחר בלילה הוא יעלה על מטוס שייקח אותו לשלושה חודשים, ואנחנו נפרדים. אני לא יודעת מה יהיה אחר-כך. מי הוא יהיה כשיחזור, מי אני אהיה, מה יקרה. יש לי רק לאחל, לו, דברים שאאחל בפניו, ולעצמי, שהצלחתי להפנים את האהבה הזו, ולזכור שרק ככה מגיע לי, ולא פסיק פחות. רק מישהו שברגע שאנחנו רואים זה את זו, לשנינו נהיה אור בעיניים.
ולא, לא באמת הייתי רוצה לעצור את הזמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
