לשאוף לנשוף

קראתי את המאמר הזה של גיל רונן, שאביבה כבר התייחסה אליו. קראתי עוד מאמרים באותה רוח מפרי מקלדתו. קראתי את האתר הזה, של ג'ק ניוקאם ויוסוף, קראתי את הפורום של אדון ניוקאם, אחד מתוך שלושה או ארבעה פורומים שהוא פתח, ואני פוחדת. יכלתי לומר, נו, פסיכים, אבל אני לא רוצה להגיד את זה. כל מהפכה, כל מהפכה נגדית, התחילה בכמה פסיכים מסורים לרעיון. כן, גם המהפכה הפמיניסטית התחילה ככה.

ביבי בטח היה אומר, "הם מפחדים", ואני יכולה להבין את הפחד הזה, אפילו להזדהות אתו. לא קל לוותר על זכויות יתר שהיו נתונות לגברים פחות או יותר מאז תחילת ההיסטוריה. אמנם המהפכה הפמיניסטית לא שפכה דם, אבל היא משנה את מבנה העומק של החברה. מספר מקרי הגרושים עלה בצורה דראסטית, בדרך כלל ביוזמה נשית, נשים יכולות לפרנס את עצמן, וכל מערך הכוחות משתנה. זוגיות כבר לא נוצרת כי נשים צריכות מפרנס וגבר צריך כובסת, אלא כי רוצים, ואם היא לא עובדת, היא מתפרקת בקלות יחסית. החוקים הפכו מאוד נזילים: מי עושה מה? איך? למה? נשים יכולות להרשות לעצמן לטעון, בהתפנקות, "אני לא פמיניסטית" תוך הישענות על עבודתן האמיצה של נשים אחרות, שאפשרו להן השכלה גבוהה, ושכר. גברים יכולים להרשות לעצמם להיות רגישים, אבל לא יותר מדי, כי עוד לא החלטנו איך בדיוק אנחנו רוצות אתכם.

העובדות עדיין עובדות. נשים מקבלות פחות שכר על עבודה שווה, יש לנו רק 18 חברות כנסת, ויש מספר לא קטן של אנשים שחושב שאם בחורה הלכה עם מיני ונאנסה, היא חיפשה את זה, ושלא תראה כל כך הרבה ציצים, השרמוטה. הדרך לשוויון עוד ארוכה, אבל ההתקדמות בלתי פוסקת, וכאן הפחד מתחיל לחלחל. במקום להבין שנתנה לגברים אפשרות לנוח קצת, להיות פחות "גברים", לחוות אבהות בצורה מלאה יותר, מתחילה להיווצר תחושת רדיפה, "אבל מה עוד אתן רוצות?", והלב נכמר. לא, אני לא צינית.

אבל, הרי, לא באמת השתנה כבר מערך הכוחות. לרוב עדיין ברור שהמשרה של האישה היא משרה שניה, ומי נשאר בבית כשהילד חולה, אבל זה כבר מטריד. זה מטריד כי למרות שזה ברור, זה כבר לא ברור מאליו. מותר להתלונן, מותר לדרוש סיפוק מיני, מותר להזדיין עם יותר מאחד (אבל לא עם יותר מעשרה, אה? אם לא? שרמוטות!), ויש אפשרות להשוות. פעם לא היה למה להשוות, היה יותר נוח כשהתחתנו בתולות, או עם הראשון שלנו.  

והכי גרוע, הוא שאין אויב מוגדר. מהפכה מוצלחת צריכה אויב חד משמעי, וכאן, נגד מי נתקומם? נגד האבות, האחים, האהובים? הרי הבלבול שלהם מכאיב גם לנו. ומצד אחד, ואללה, שיהיה להם טוב, שירגישו ביטחון, מצד שני, הלו! גם אני פה, גם אני רוצה קריירה, ואורגזמה, ולהרגיש שהערך שלי כאדם לא מתמצה באמהות.

מה שהכי מפחיד אותי הוא שתנועת הנגד התחילה בשלב הזה, כשאנחנו עדיין בפיגור משמעותי, מה יקרה הלאה? כשהפערים יקטנו? דוגמאות לא חסרות. באיראן, באפגניסטן, הנשים הוחזרו הביתה בלי שום בעיה. ויתרו על ההשכלה שלהן, על היכולות, כי ככה הגברים רצו. גם לי יכול לקרות דבר כזה? פתאום ידרשו ממני לכסות את הראש וללבוש חצאית ארוכה, שתגביל את התנועות שלי? וחסרות נשים שמשתוקקות לחזור לסדר הישן? הרי אין ספק שאז היה פשוט יותר. היית צריכה לתפוס חתן, וזהו, זכית בפיס. ועכשיו? אחריות, בחירות, בלבול, תנו לנוח, תנו למישהו אחר להחליט.