היום ההרגלים יתחילו להיפרם. אני אישה של טקסים, הם חיוניים לתחושת הביטחון שלי.
יום שלישי, אחרי הלימודים, אצלו. ביום רביעי בבוקר לנסות לבעוט אותי מהמיטה כדי שנלך לשתות קפה ביחד, בדרך כלל בארקפה בבאזל, אם הייתי רעבה, קודם היינו עוברים בארומה מתחת לבניין של וואלה!, אני סנדוויץ חביתה ומיצתפוזים, הוא טונה, או סנדוויץ' עיראקי, וגונב לי מהמיצתפוזים. יום רביעי, נשארת לישון אצלו, או לא, בשבת בלילה שוב. שנינו קנאים ללבד כמעט כמו לביחד, אני חושבת שזה אחד הדברים שהכי הפחיד את שנינו, איך אפשר גם לבד וגם ביחד?
טקסים קטנים והליכות ארוכות. אלנבי, בן-יהודה, ז'בוטינסקי, הגימנסיה. בדרך כלל באמצע הדרך הייתי מתיישבת על ספסל ודורשת שניקח מונית הביתה, וכמעט תמיד הייתי משתכנעת לנסות ללכת עוד טיפה, כי אנחנו כבר ממש קרובים. רמזורים אדומים להולכי רגל הם סיבה מעולה לעצור להתנשק, ואין כמעט שנייה בלי מגע, בזה הרעב של שנינו זהה. אני חושבת ששנינו לראשונה מצאנו מישהו שיכול להרגיע את הרעב הזה.
הוא אומר שתמיד כשהוא נכנס למיטה אחריי הייתי מהמהמת בשמחה ומפנה אליו את הטוסיק. יכול להיות, לא זוכרת. חייב להיות משהו מיוחד במישהו שאני שמחה להפנות אליו את הטוסיק מתוך שינה, לא?
משהו שהקסים אותו אצלי: היכולת לנצל כל שנייה פנויה כדי לקרוא, לא משנה מה.
משהו שהקסים אותי אצלו: הריכוז המוחלט כשהוא היה יושב לתכנת. כל הזמן מייצר תוכנות קטנות שעשו את החיים מסודרים הרבה יותר.
מה זה אומר עלינו, שבין הדברים שהכי הקסימו אותנו אחד אצל השני נמצאת היכולת של שנינו לעבור לעולם שבו לשני אין ממש חלק?
כשהרגלים יתחילו להיפרם, דברים אחרים יתחילו להתחבר. אני סקרנית לראות מה יקרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
