ותתעורר א' בוקר אחד, ותגלה שעיניה דומעות, אפה דולף וירכיה צבות (אבל זה בגלל שאני לא מצליחה לסתום ת'פה). ותגלה א' שנרדמה בבית-הוריה, בבגדיה, ושהיא אפילו לא צחצחה שיניים (אבל כן עשתה דנטל פלוס) ותתבייש א' מאוד.
ויצלצל הטלפון הנייד של א', ותראה שכתוב עליו "ג'ויה", ותקלל בלבה, תענה ברטנוניות, ותאמר, "ג'ויה, מה את רוצה ממני?", ותען לה ג'ויה, "הבטחת שתבואי בבוקר לעשות שתי גראפיקות", ותגד א', "ג'ויה, תעזבי אותי, אני עומדת למות", ותען ג'ויה, "קודם תעשי את הגראפיקות, את יכולה למות אחר כך".
ותחפש א' את הוריה, ותאמר להם, "אני רוצה שתפטרו את ג'ויה", ויתבוננו בה הוריה כאילו נסתתרה עליה דעתה, ויענו, "אם צריך לבחור בינך ובין ג'ויה, אנחנו בוחרים בג'ויה, היא מכניסה כסף, את רק מבזבזת", ותמלמל לעצמה א' מתחת לשפמה, "מי הרשה לאנשים האלה להיות הורים? מה, רק כסף חשוב להם בחיים?".
ותשנע את גופתה הדוויה והדולפת לחנות, ותעש את הגראפיקות המזוינות, ובא לציון גואל, וכעת אפשר לגסוס בשקט.
פרק בפינתנו "לא, לא היה לי סיכוי לצאת נורמאלית".
שיחה בין המלכה האם והפטריארך:
- קנית את המנורה הקטנה?
- קניתי.
- שמת?
-לא.
-למה?
-בשביל מה יש לי בעל? כשאני אהיה אלמנה אני אשים מנורות לבד,
כל עוד יש לי בעל, או שהוא ישים מנורות, או שלא יהיו מנורות.
מונדייה.
ספירה לאחור לעקירה: יום שלישי, תשע בבוקר.
לאחר מכן אני גם מתיימרת לנסוע ללימודים.
אני מצחיקה נורא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
