את הקריירה שלי באינטרנט, ז'תומרת, ככותבת לקהל, התחלתי באתר הזה (אל תחפשו שלומית אהרונסון, היא לא קיימת שם). מעבר לרקע הבורדו החינני, לעיצוב הרטרו המקסים, ואוסף לא רע של כותבים שהתקבצו להם שם, היה לאתר עוד מאפיין מרכזי: תגובות אלימות בצורה יוצאת דופן. כל פעם שהייתי מפרסמת טור הייתי נכנסת לכוננות, כי ידעתי שהתגובות תהיינה איומות. למה המשכתי? כי היו גם תגובות אחרות, וכי אני אוהבת שקוראים אותי (אני מהמרת גם על מידה מסוימת של מזוכיזם וחיבה עמוקה למריבות). שם ובפורומים אחרים למדתי את העובדה המוצקה של אינטרנט כמדיום דמוקרטי לחלוטין – חופש הדיבור לכל. זה שיעור חשוב, כי כולנו נוטים להיות בעד חופש הביטוי, כל עוד הוא לא פוגע בדברים הקדושים לנו. הרשת חייבה אותי להתמודד עם חופש הביטוי כמו שהוא אמור להיות.
כתבתי שם כשנתיים, הגעתו של משמו (שקרא אותי לראשונה שם ונדלק עלי הרבה, צדיק שכמותו) וכאלה, הביאו אותי להפסיק לכתוב. יכול להיות שנגמר לי הצורך לעשות פרובוקציות בחצי שקל, או אולי המטרה לשמה אני בעצם כותבת, שהיא חיזור והקסמה, הגשימה את עצמה.
אחרי הפרידה שוב הצטרכתי לכתוב, ובעידוד מאסיבי של זו ש, הקמתי את העלמה ש. אהרונסון מקברה, ויצרתי את מה שאתם רואים כאן. הייתי אומרת שאני מביאה את עצמי ללא מסכות, אבל זו שטות גמורה, אני כן יכולה להגיד שהמסננת שאני מציגה את עצמי דרכה, יש לה חורים גדולים במיוחד.
הבלוגיספרה דורשת נורמות אחרות. יש כאן לא מעט קוראים שגורמים למכשפה המנוולת שבי להתעורר, ועולה בי רצון עז לענות להם בארסיות מוחלטת. אני יכולה, אני מתאמנת על זה כבר שנים. אני לא עושה את זה, כי אני יודעת, שכמו שאני מראה פה את הבטן הרכה (נניח), גם אנשים אחרים עושים את זה, ואם הבטן הרכה שלהם נראית לי שעירה, או מקומטת, או יש עליה סימני מתיחה, מי אני שאעיר להם? אם אני מתעקשת לקרוא בלוגר שמעצבן אותי, אני יודעת שאני עושה זאת על אחריותי, ולא מתפקידי להביא לידיעתה את העובדה שאני חושבת שהיא אובססיבית עם נטייה להרס עצמי. תקראו לי נאיבית, אבל אני מאמינה באנשים כיצורים תבוניים.
בימים האחרונים הצטרף לכאן מגיב שמרגיש צורך בלתי מובן לפרוש בפני את פגמי האישיות שלי (כנראה הוא לא שם לב שאני פורשת אותם כאן לבד, ובעליצות גדולה), ואף לנזוף בי עליהם, כדי להפוך אותי לאדם טוב יותר, לשיטתו, והוא עוד נעלב כשאני מעזה להגיד לו שדעתו עלי לא מספיק חשובה לי כדי להשתנות. אז אנא, אני רוצה שיהיה ברור: כאן זה הבית שלי. נכון, מותר לכולם להציץ לי בחלונות שפתחתי, אבל הערות בנוגע לאופן בו אני מרהטת את ביתי, או מנהלת את חיי - לצורך העניין – לא נחוצות. כשאני ארגיש צורך לשפר את עצמי אני אעשה את זה. מי שהאישיות האיומה שלי כל כך צורמת לו, מוזמן לקרוא בלוגים של אנשים טובים ממני. רוב האנשים טובים ממני, לא יהיה קשה למצוא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
