העקירה עברה בשלום, היה בכלל לא נורא, כאילו, השפעת חומרי ההרדמה כבר פגה, והכול פחות או יותר בסדר, כואב, אבל כבר כאב לי יותר.
מה שהיה לי מוזר זה שממש פחדתי מההליך. לא הצלחתי להבין למה, פחד ממחטים, מן הסתם, אין לי, וגם לא פחד מרופאי שיניים. לא שביקור אצל רופ"ש נחשב לאחד הדברים החביבים עליי, אבל זה לא משהו שנורא מרגש אותי.
למרות זאת, פחדתי. ניסיתי להבין למה, ונראה לי שזה בגלל שזו הייתה עקירה "כירורגית", עד היום בבוקר הייתי בתולת ניתוחים גמורה, מעולם אזמל לא חדר את עורי, ולא עשו לי תפרים, ואיכשהו, המחשבה על החיתוך, דווקא, הטילה עליי אימה.
אתמול בלילה שקלתי לקחת קסנקס לפני הטיפול, אבל שכחתי, ולרופא הגעתי במצב של הייפר עצבני, כשאני מקשקשת כמו תוכית. קודם כל הוא בדק את הגוש שהתגלה לי בחיך, ואמר שזו שן כלואה, ושאם היא לא מפריעה לנו, גם אנחנו לא נפריע לה, מלמל על זה שנמאס לו מכירורגים שרק רוצים לפתוח כל הזמן, אמר לי להירגע, ותוך חמש דקות הייתי בחוץ. עכשיו אני ממסטלת את עצמי על אופטלגין נוזלי (בונא', זה אחלה חומר!), ומסרבת לקחת אנטיביוטיקה. יש לי הרגשה שאם לרופאים זכרים היה כוס, הם היו רושמים הרבה פחות אנטיביוטיקה (אבל אז הם לא היו זכרים, טוב, לא משנה).
הודעות חשובות:
קודם כל, עדכון תינוקים:
1. קצת באיחור, מזל-טוב לאלי ולאריאלה א' להולדת בנם השלישי, שמו בישראל מיכאל. עוד לא יצא לי לשהות בחברתו מספיק זמן כדי להתרשם מאופיו, אבל יגיע דיווח.
2. מזל טוב לורדי, להולדת בנה הבכור, שאני עוד לא יודעת איך קוראים לו.
חברים, המשיכו כך!
לכל אלה שרצו את מתכון החמין המהמם שאכלתי ביום שבת (ואני מפנטזת עליו עד עכשיו), הנה המתכון, וגם צילום של יצירת המופת הקולינרית.
http://www.notes.co.il/gadi/15952.asp
ולגדי אני אומרת: יישר כוח כן יירבו, ותזכור, החורף עוד ארוך!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
