נכנסתי לשרותים ציבוריים, קורה גם לטובים בינינו. בעוד אני יושבת בתא, עוסקת בענייני, שמעתי אנשים נכנסים.
"זה שירותים ציבוריים כאן, אסור אסור אסור לגעת בשום דבר, כי הכל מלוכלך. קודם תעשה פישפיש, ואחר כך אני יסדר שתוכל לעשות קקי"
רעשים בתא לידי.
"תעשה פיפי, אסור שהבולבול יגע בכלום, לא משנה שתרטיב את הרצפה, אבל אם הבולבול יגע באסלה, תהיה מאוד חולה"
(כן מותק, תלמדי את הילד לזלזל ברכוש ציבורי, למה לא?)
הילד כנראה גמר להשתין.
"עכשיו חכה שניה, אני אסדר את האסלה שתוכל לשבת"
רעש של המון נייר טואלט נתלש, כנראה היא ליפפה את מושב האסלה במרץ.
"עכשיו אני אצא, תקרא לי כשתגמור, אני ירים אותך, שלא תיגע בכלום"
כמה שניות אחר כך, קול מבועת, של ילד בן ארבע בערך,
"אמא, בקירות מותר לגעת?"
"לא! בכלום! הכל טינופת!"
הילד, בבהלה:
"אבל נגעתי"
"טוב, תגמור, נשטוף לך את הידיים טוב טוב, הכל מלא חיידקים"
"מה זה חיידקים?"
"דברים קטנים שעושים מחלות"
הילד, הפעם על סף בכי, "אמא, הנייר טואלט זז לי! זה נגע לי בטוסיק"
"אוי ואבוי! מה עשית? אין לי איפה לקלח אותך כאן".
בשלב הזה, מעניינת ככל שהייתה השיחה, נמאס לי. יצאתי, שטפתי ידיים בקפדנות, שלא יבואו עלי המחלות האיומות, וחשבתי לעצמי, מזל שיש הורים, ולא, ממה פסיכולוגים היו מתפרנסים?
תסלחו לי, אבל אני חייבת עוד משהו טנטן: שלחתי את משמו לקרוא את הבלוג של הדוק. הוא חזר אלי משועשע, ואני מצטטת:
"אלוהים, האיש הזה הוא בושה למקצוע הרפואה. הוא בטח גם אהב את לימודי הגניקולוגיה כי הוא זכה ככה לצפות בפלא הבריאה".
מה אני אגיד לכם, לפעמים, גם אחרי שמפסיקים לאהוב, עדיין אפשר לזכור מה גרם לנו להתאהב מלכתחילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
