לשאוף לנשוף

אז אני קצת מפגרת בטלוויזיה, מה לעשות? אני רואה חוק וסדר, ומה שיש אחרי חוק וסדר. היום לא היה בכלל חוק וסדר, אלא שידור חוזר של השפנפנה הציונית הראשונה, הסרט שתיעד את הבחירות למנחת ערוץ פלייבוי. אני ישבתי שם, לא יכולתי להוריד את העיניים מהמסך, בייחוד מנגה שחר. היא הייתה מקסימה, חכמה, שנונה, והכי כואבת בעולם. שרלילות קורעות לי את הלב, ולא מדובר בלב שנקרע מחמלה ערטילאית. הייתי שם, בחיפוש אחרי אהבה, שהתחפש לחיפוש אחרי מין. בבוז העצמי הזה, כשברור לגמרי שאני לא שווה יותר מזיון, בנתינה הקלה של הגוף, ובציפיות שיש מאחורי הנתינה הזו, שלא מתגשמות, לא כי הם לא מתאהבים, אלא בגלל הביטחון הגמור שמי שאוהב, לא יכול להיות ראוי.

כשהיא סיפרה שהיא שכבה עם 45 גברים בשלוש שנים, שלחלקם היא בכלל לא נמשכה, קפץ לי שריר קטן מתחת לעין. כשהיא סיפרה שבמשך שנים היא הייתה בטוחה שכל מה שהיא שווה זה זיון, רציתי להכין לה חביתה בפיתה, עם עגבנייה, ולדאוג שאף אחד לא יכאיב לה יותר. כשרגע אחרי זה היא אמרה שהיא מה זה סקסית ומשפריצה מיניות, שקלתי לכבות את הטלוויזיה, כי זה היה יותר מדי. זה הכי מסריח, כשרוצים חיבוק, אז מזדיינים, ומי מבטיח שזה מה שיביא את החיבוק אחר כך? ואם הוא בן זונה שאפילו לא יסתכל עלייך כשהוא מזיין אותך?

אני חושבת על הילדה שהיא הייתה, איך במשך שלוש שנים הייתה עם גבר וקצת בחודש, והיא כאילו כולה מיניות, שכולה הצגה, כי בעצם היא בטוחה שאין בה שום דבר יותר. הם לא שמו לב? איך הם יכלו, אחד אחרי השני, לזיין את האפרוחית הזו, עם המשקפיים, שמספרת על "כל החיים לפניו"? או שהצורך לזיין כל כך חזק, שלא משנה בכלל מה קורה איתה? מצחיק, במקרים אחרים בא לי לנער ולצעוק, עליה רציתי להגן. בטח אם הייתי מכירה אותה אישית, הייתי מתעייפת די מהר. הרס עצמי מייגע אותי יותר מדי.

אני לא מכירה שרלילות מאושרות. אני לא אומרת שאין כאלה, אני רק אומרת שבתוך כל אלה שאני הכרתי, נמצאת, מאוד קרוב לפני השטח, הילדונת שכל מה שהיא רוצה זה חיבוק, ואיכשהו בדרך היה קלקול שגרם לה להשתכנע שהיא צריכה לתת את הגוף בשביל תקווה לחיבוק. זה עצוב מדי.