לשאוף לנשוף

ברגע האחרון הצלחתי לתפוס את פסטיבל הקולנוע הבריטי בזנב. הוצאתי את המנוי מהקפאה, מסכן, היה לו קר נורא שם, ומייד ניצלתי אותו לצמד סרטים. אחד shooting dogs, על המצב ברואנדה. שמתם לב שסרטים על אפריקה נעים במבנה קבוע?

כושים מסכנים וסובלים נורא, לבנים אידיאליסטיים מגיעים לעזור, לבנים אידיאליסטיים נופלים שבי בקסמה של אפריקה (זה הקטע שאני הכי פחות מבינה בכל העניין, אולי כי אני אוהבת את הקיום שלי ממוזג ונקי), המון כושים מתים, לבם של הלבנים האידיאליסטיים נשבר (זה הקיו לקהל למחות דמעה) צופים יוצאים מהסרט, וממלמלמים לעצמם שזה ממש נורא מה שהולך שם, ואז הולכים לאכול משהו. גם הסרט הזה היה בז'אנר הקבוע.

אחרי הסרט אבא שלי סיפר לי שלפני זמן מה הגיעה משלחת מרואנדה ליד-ושם, כדי ללמוד איך להנציח. אני חושבת שזה מקסים, שאנחנו יכולים ללמד אומות שעברו רצח עם איך להנציח.

הסרט השני נקרא the good long friday, סרט מתח ישן לאללה ומופתי. משחקים שם בוב הוסקינס והלן מירן, ולכמה דקות מופיע שם בחור צעיר ומרהיב, פירס ברוסנן. הסרט היה מעולה, והמשחק היה נפלא. כל כך נפלא, שהייתה סצנה של בוב הוסקינס השמנמן והשעיר במקלחת, ואני רק רציתי לצעוק, "בוב, תקרע ממני את הבגדים ותשנגרל אותי כאן, גמד סקסי שכמותך!". מדהים אותי איך אצל שחקנים ממש טובים המראה לא משפיע בכלל על הסקס אפיל. שמעתי שבסרט החדש שלו הוא מופיע בעירום מלא, ואני מבטיחה להיות שם, בוב הוסקינס הוא הסקס איידול החדש שלי.