הדבר הראשון שעשיתי היום בבוקר, אחרי שצחצחתי שיניים, היה לשים לסטלה ומאריס אוכל חדש. הם אוכלים רק את הבפנוכו של הדוחן, אז בהחלט יכול להיות מצב שקעריות המזון ייראו מלאות, ובעצם יהיו מלאות קליפות בלתי אכילות. הם אוכלים ללא הרף, ברור לגמרי שמי שטבע את המונח "אוכל כמו ציפור" מעולם לא גידל ציפור.
פעם בכמה ימים אני קוטפת להם ענף של היביסקוס, רצוי עם פרח, הם מתים על זה. אני לא אוהבת את הריח הכלורופילי שנהיה בבית, אבל הם כל כך אוהבים לכרסם את זה, שאני מוכנה לשאת גם ריח שלא לגמרי נעים לי. פעם בשבוע אני נותנת להם מקל פירות, שהם עטים עליו כאילו זה היה העוף בקארי של אורנה ואלה. חוץ מזה, פעם בשבוע אני מנקה את הכלוב ניקיון יסודי. הייתי מנקה יותר, אבל היד שלי, שמחטטת בכלוב, נורא מלחיצה אותם, אז אני מעדיפה לתת להם ספייס. גם הפסקתי לנסות להרגיל אותם לעמוד לי על היד, הם רק סובלים מזה. את החדר אני מחממת במתינות גם כשאני לא כאן, מדובר בציפורים טרופיות והקור עלול להרוג אותם.
הם לא עושים הרבה בתמורה, רק מצייצים. אני גם נורא אוהבת לראות אותם עושים אחד לשני נעים בצוואר, או מתנשקים. הם מעצבנים אותי כשאני מדברת בטלפון, או שומעת מוזיקה, והם מרגישים שהם צריכים להביע את דעתם בקול רם, וגם כשהם מפזרים אוכל ברדיוס בלתי סביר בעליל לשתי ציפורים כל כך קטנות.
כשבחרתי אותם עמדתי מול כלוב גדול מלא תוכונים, את מאריס לקחתי כי הוא בצבע טורקיז מקסים, וסטלה תכולה ונחמדה. אחר כך גיליתי שסטל ניורוטית יותר ממני, ושמאריס עושה לה יותר נעים בצוואר מכפי שהיא עושה לו. עכשיו הם שני התוכונים שאני הכי אוהבת ביקום, ואם יקרה משהו לאחד מהם (חמסה חמסה חמסה) אני אהיה נורא עצובה.
למה כתבתי את זה? כי לאהוב תוכונים, בהרבה מאוד מובנים, זה כמו לאהוב אנשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
