בשבע בבוקר הפטריארך רעם, "קומי!", אחרי שגמרתי לקלל גררתי את עצמי למקלחת, נגמרו לי המים החמים באמצע, קיללתי עוד קצת, ואז עלינו לאוטו, לראות שני סרטים איריים. מזמן לא קמו רבים כל כך, בשעה מוקדמת כל כך, בשביל סרטים טובים כל כך.
אני נמצאת בגל קולנועי מעולה, שלא ייגמר, והדבר המשותף היחיד לכל הסרטים הוא שאף אחד מהם לא נעשה בארה"ב, אז בפעם הבאה שאדון אלי יסביר לי שארה"ב היא כרגע מרכז התרבות העולמי, כל מה שאענה לו זה: פפפפפפפפפחחחחח.
הסרט השני היה על שני נרקומנים באירלנד, אדם ופול. לא שום דבר זוהר א-לה טריינספוטינג. שני עלובי נפש אמיתיים ומגעילים, שמסתובבים יום שלם בקריז ומנסים לארגן לעצמם מנה. חלק מהזמן היה עצוב, חלק מהזמן היה מצחיק, ומה שאהבתי זה שלרגע לא עשו שם גלוריפיקציה או דמוניזציה של החיים כנרקומנים.
הסרט הראשון, שהיה מעולה מעולה מעולה, נקרא "בפנים אני רוקד", על שני בחורים נכים שמנסים להיות עצמאים, כמה שמישהו שיכול להזיז שתי אצבעות ומישהו שלוקה בשיתוק מוחין חמור יכולים להיות עצמאיים. הבימאי של הסרט, דניאל או'דונול, עשה גם את "מזרח הוא מזרח", הקורע מצחוק. גם הסרט הזה מצחיק, אבל בסופו של דבר כולם, אבל כולם, יצאו מהאולם בעיניים דומעות, ולא בגלל מניפולציות זולות, אלא מתוך הערצה לשני הגיבורים של הסרט. תקחו בספרייה, תורידו, תגנבו, תקנו באינטרנט, אבל זה סרט שצריך לראות.
אני אשכרה לא מבינה למה תעשיית הקלונוע האמריקנית לא מסוגלת לעשות סרטים כאלה, שבאמת נוגעים בלב, בלי לפוצץ את העולם קודם. שני הסרטים ה"קטנים" ו"הרגישים" שעולים בדעתי עכשיו, "דרכים צדדיות" ו"הר ברוקבק", כל כך מסריחים ממניפולציות וחשיבות עצמית, שאין לי שום סיכוי ליהנות מהם, וכאן, כמה שחקנים מעולים, תסריט טוב, בימאי שיודע מה הוא עושה, והנה, סרטים טובים.
פינת השוויץ: ב"מותק", כפולה שלי, פעם ראשונה שנותנים לי לכתוב איך שאני רוצה, ואני מבסוטית לגמרי מהתוצאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
