לשאוף לנשוף

לפני... שמונה שנים? כבר עבר כל כך הרבה זמן? עסקתי בהרס עצמי שיטתי למדי. יש בזה משהו מאוד מושך, חברתית. לכל מי שמסביב יש תחושת ייעוד נורא חזקה - יש את מי להציל. עד שעינת, שהייתה אז חברתי הטובה, בחורה בעלת כנות ברוטאלית ואחד האנשים שאני הכי מצטערת שהחיים לקחו לי, אמרה, "זה מתחיל להיות משעמם, את יודעת?", קצת אחר כך היו השבועיים, ששם הגעתי הכי קרוב לתהום, ומשם עלייה. לאו דווקא ליניארית, אבל המגמה ברורה. הפעם הספקטורית כתבה על חברה שלה, סופר מוכשרת, בעלת יצר הרס עצמי מפותח, וכמה זה נהיה משעמם מתישהו. נראה לי שכלל שמתבגרים, הרס עצמי הופך יותר ויותר משעמם, וגם לסביבה יש פחות משאבים להתעסק ביצר ההרס הזה. כשכולן היו רווקות חסרות מחויבות יכולנו לטחון שעות כל "אז הוא אמר לי ואני אמרתי לו", אבל כיום מספר החברות שאני יכולה להגיע אליהן עם טקסט מופתי כזה בלי שיניחו לי תינוק על הידיים וישמחו שיש להן פטור לכמה דקות, הולך ומצטמצם.

לפני כמה זמן ראיתי באונ' מודעות כאלה, חיפשו אנשים לניסוי, והציעו 300 שקל תמורת ההשתתפות. התקשרתי לברר מה זה, והתברר שמדובר בניסוי שאמור לבדוק אם יש מרכז אמפטיה במוח. כשסיפרתי למהמם הוא טפח על ראשי בחיבה, ואמר שחבל לבזבז את כספם של הנסיינים, כי סביר להניח שאין לי כזה. בסופו של דבר לא נקראתי לניסוי, כנראה הם לא לוקחים נבדקים שמטופלים בתרופות נגד דיכאון, זה לא ממש משנה, כי גם בלי זה, הייתי נפסלת על סעיף שמלאיות. לא לוקחים שמאליים למחקרי מוח, כי המוח שלהם מבולגן יחסית, והתוצאות שהוא מניב לא ישמשו כמנבאות בנוגע לשאר האוכלוסייה. אבל האמת היא שאין לי בעיה עם אמפטיה, היכולת שלי להבין איך אנשים מרגישים לא רעה בכלל, הבעיה אצלי היא עם חמלה, בהמון מקרים פשוט לא מעניין אותי איך אנשים מרגישים.

קצת לא נעים, להסתובב בעולם בידיעה שמאגרי החמלה שלי די מוגבלים. הם גם מחולקים בצורה נורא בעייתית: אנשים זרים לגמרי יזכו ממני ליותר חמלה מאנשים שאני מכירה ולא מחבבת, כלפי אנשים שאני לא מחבבת אין לי אפילו טיפונת, אבל הכי גרועים בעיניי הם אנשים שמרחמים על עצמם. יש בזה משהו שגורם לי עוינות מיידית.יכול להיות שזה נובע מזה שמנגנון השרידה שלי בנוי כך שאני תמיד רואה בעצמי אחראית (או אשמה, תלוי איך רואים את זה) לכל מה שקורה לי. זה לא כזה שוס, כי זה אומר שאין על מי לגלגל אחריות, מקסימום אני יכולה לראות איפה גם הצד השני היה לא בסדר, אבל עדיין, האשמה תהיה כולה שלי. זה מניב אישיות לא מאוד נעימה, בייחוד כלפיי האנשים שדורכים לי על נקודות המיאוס, חוסר סבלנות קיצונית כלפיי אנשים שמרחמים על עצמם, או כאלה שאני תופסת כתקועים, וידיעה שיש שם כנראה איזשהו עולם שלם של רגשות שאני לא לגמרי חלק ממנו.

נ"ב לדיווה: אני יודעת שהבטחתי, אבל שיקרת.

המלצות ספרותיות:

מי שאוהב פנטזיה: טרילוגיית "החומרים האפלים", פיליפ פולמן, שלושה ספרים של כיף כמו בילדות, עם רעיונות חכמים מאוד, ובטוח שכל מי שיקרא את זה יתבעס עד מוות כי אין לנו דמונים חיצוניים (תקראו ותבינו).

ניקול קראוס, "תולדות האהבה": ספר מקסים, כתוב נורא יפה, מתורגם נפלא, וכמו שהיה כתוב ברוב הביקורות, מרגש, אבל לא בצורה רעה או סחטנית, אלא בצורה נורא נעימה. הוא גם נורא התחבר לי לתקופה הנוכחית שלי, והזכיר לי דבר או שניים על סדרי עדיפויות נכונים.

אמיר גוטפרוינד, "העולם, קצת אחר כך": תאור של כל האנשים שהציונות והמדינה זרקה הצידה, נשמע נושא נורא, אבל זה כתוב נהדר. אני רק באמצע, אבל בינתיים אני נורא נהנית. אני קצת פוחדת, כי "שואה שלנו" היה חצי מעולה וחצי בינוני, ולא רוצה שיקרה אותו דבר כאן, אז בינתיים אני ממליצה, ואם תהיה התדרדרות, אני אעדכן.

שבוע טוב.