לשאוף לנשוף

זהו, התחיל הבלגן, כמדי שנה, תחרות הסיפור הקצר של הארץ יוצאת לדרך. אני שולחת להם סיפורים כבר ארבע או חמש שנים, וכל פעם מקבלת מוכטה ישר לעין. אבל היי, אני מכירה שתיים שזכו פעם במומלצים – את דקלה קידר (לא זאת מפרוייקט Y, תתביישו לכם, אחרת, סופר מוכשרת) ואת אינדי.

כל מי שאני מכירה שולח להם. יש את ג' ששולח כל שנה אותו סיפור, בשיפצורים קלים, אולי הפעם יצליח, יש את אלה ששולחים סיפור שכבר קיים, ויש את אלה שממש מייצרים משהו חדש. עד עכשיו השתייכתי לסוג השלישי.

פעם בשנה אני רואה את המודעה הזעיקה הזו, ומתחילה לחשוב "פרוזה! פרוזה! יאללה, תפסיקי לחשוב שהשמש זורחת לך מהתחת, ותני לדמיון לרוץ, אהבלה". וככה פעם בשנה יוצא ממני סיפור אמיתי, כזה שמנותק מהביוגראפיה או המצב הנפשי המיידי שלי. אני אוהבת את ההרגשה הזו, בעיקר בגלל שאני חיה מתוך תחושה עמוקה של העדר דמיון – דווקא כשהייתי קטנה היה לי דמיון מצוין. בלילה, לפני השינה הייתי מספרת לעצמי סיפורים מעולים.

מעולם לא פחדתי מחושך, דבר מוזר אצל ילדים. לא הייתה לי מנורת לילה, וסמטאות חשוכות לא איימו עלי בכלל. היה לי ברור שאין שם מפלצות (אני מתחילה לחשוד שמתחת למעטה הפסיכית שלי מתחבאת בחורה בעלת נפש בריאה בצורה יוצאת דופן, הו, האימה). אחרי שהיו נגמרים התחנונים, "נו! אני לא רוצה ללכת לישון! נו! נו! אז אני אלך לישון אחרי שיגמרו התשדירי שירות, בסדר?" (בדרך כלל זה היה בסדר, לפעמים היו מרשים לי אפילו לראות דאלאס, אבל הילדים המגניבים באמת יכלו לראות קוז'אק, או אולי הוואי חמש אפס, לא יודעת, לא השאירו אותי ערה עד שעות כאלה), הייתי הולכת לחדר, סוגרת את התריסים, שיהיה חושך הרבה, שמה משהו מתחת לדלת, שאפילו משם לא יכנס אור, ובחושך המושלם הזה, יוצרת עולמות בתוכי.

כשגדלתי הפסקתי ליצור עולמות, התחלתי לצלם את המציאות במילים שלי. זו גם תחושה נחמדה (שוין, איריס נהייתי, הכל מאוד נחמד), להסתובב בחושים מחודדים, לנסות לראות את האבסורד, או הנקודה המעניינת באירועי היום הבנאליים ביותר, אבל זה לא משתווה לתחושה הזו של לשבת מול סיפור, אמיתי, דברים שלא היו קיימים ואני בראתי אותם, לחייך, ולתהות - מאיפה זה מגיע?

ואחר כך? כשאני מגלה ששוב לא נבחרתי? זה כבר לא ממש חשוב, את שלי עשיתי, יצרתי סיפור במקום שקודם לא היה כלום.

יאללה, הגיע הזמן להתחיל לחשוב פרוזה.