אני חושבת שאחד הדברים הכי גרועים בלהיות אישה מודרנית זה הניתוק בינינו ובין הגוף. ומה הגוף המסכן הזה מבקש, שנקשיב לו קצת?
זה מתחיל עוד לפני גיל ההתבגרות, כשהמורה המסכנה שנאלצת ללמד אותנו חינוך מיני - שתסלחו לי, זה בין השיעורים הכי מאכזבים בבי"ס, רבאק, אמא שלי הכינה אותי למוראות הווסת כבר מגיל תשע, אני רציתי לראות תנוחות, כי פשוט לא הצלחתי להבין, אם הזין פונה קדימה, והכוס פונה פנימה, איך לעזאזל ז' אמור להיכנס לכ'? זה הרי בלתי אפשרי מבחינה פיזיקלית. טוב, לא משנה - הייתה מסבירה שווסת זה דבר נורמאלי לחלוטין, ואין שום סיבה שזה יפריע לנו להמשיך לעשות הכול כרגיל. באשמתה, הבנות האומללות שמצאו עצמן שלושה ימים בחודש מנוטרלות לגמרי ומייחלות שמישהו יהיה מספיק נחמד כדי לשים סוף ליסוריהן, הרגישו כמו מפונקות איומות, ובכלל, וסת לא אמורה למנוע מאף אחת לרוץ ריצת 2000, ברור?!
אני גם אוהבת את אלה שהחליטו שהריון זו לא מחלה, ואין שום מניעה שתעבדי כרגיל, פוסטמה. למה שמישהו יתחשב בזה שהמוח מתכווץ לנו בהריון, ואנחנו נהיות טיפשות ועייפות? יאללה, אפשר לחשוב, כולה היי-טק, זה לא שמישהו מבקש ממך ללכת לעדור בשדה הקישואים.
מכיוון שהחיבור שלי לגוף שלי רופף במיוחד, יכולים ליפול עליי כל הסימנים בעולם, כמו שהם נופלים עליי מדי חודש, ובחייאת אללה, כמו מדי חודש, אני לא אדע לקרוא אותם.
נגיד, אתמול, כשהסתובבתי בתל-אביב ופתאום תקף אותי יגון עמוק, עד כדי כך שעמדתי בלמעלה של הדיזנגוף סנטר ותהיתי מה כבר יקרה אם אני אקפוץ, האם ידעתי ממה נובע היגון? לא. כרגיל, שקלתי להאשים את אוריאל, הוא כבר רגיל, אבל לא מצאתי במה. אז שקלתי להאשים את האוכל של א"א, אבל כל זה לא הפריע ליגון, או לידיעה המוחלטת שאם אני אוכל שניים, שלושה ק"ג של שוקולד חלב אגוזים, היגון בטוח יחלוף. במאמץ על אנושי נמלטתי משך בלי לאכול, וחזרתי הביתה. בבית רחרחתי את עצמי, והיה לי קצת ריח של זיעה, שזה מאוד לא בסדר, ומה פתאום, הרי אין מצב שאני אצא מהבית בלי למרוח דיאודורנט. ואז התחיל לי כאב ראש מהגיהנום, כזה שהתזוזה שנגרמת כדי לפתוח את הקופסה של האדוויל גורמת לי לרצות למות.
כמובן שכל זה לא אמר לי כלום, ובאמת ובתמים, הופתעתי היום לגלות שהתחתונים שלי מוכתמים. בחיי, אני לא מבינה מי נתן לנו זכות הצבעה בכלל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
