אתמול פלירטטתי.
עבר המון המון זמן מאז ששיחקתי במילים.
שכחתי כבר כמה זה נעים.
משפט ראשון נשלח, במידת שנינות מידיום וול, מחכה למשפט התגובה. אני משווה, ומעלה קצת, ואז, אם שני הצדדים מיומנים באותה מידה, אפשר להתחיל לשחק כמו שצריך. מסירות והנחתות, הצחקות והפגנות. שני הצדדים מראים רק את הפרופיל המוצלח שלהם, קצת רגישות, קצת צחוק, קצת שנינות, קצת שיגעון, קצת חרמנות. תמהיל מדויק שלא כתוב בשום מקום, אבל שחקנים טובים מכירים אותו.
כל אחד שולף את הקלפים המוצלחים שלו – תראה איך אני מצחיקה, נועזת אך רגישה, אפילו לא מתביישת לכתוב "כוס", בחיי, אני מקסימה. והוא? חד לגמרי, קולט את ההנחתות בחיוך, ומוסר בחזרה, נו, נראה אם גם את זה תצליחי להחזיר במסירה יפה.
יש בזה טוהר. אני יודעת, נשמע מגוחך לדבר על טוהר במצב כזה, ועדיין, הפוטנציאל נקי לחלוטין. כמה זמן אפשר לקבל טאבולה ראסה? לא הרבה. רק בהיכרות שמתחילה לגמרי מתוך האין. בפעם הבאה שנדבר, אם, כבר יהיה לנו עבר משותף מסוג כלשהו, הדריכות הזו, להיות במיטבי כל הזמן, תתפוגג.
אין הרבה אנשים שאפשר לפלרטט אתם כיאות. זה לא קשור לאינטליגנציה. קודם כל צריך ששני הצדדים יהיו קלילים, מוכנים למשחק הזה. אבל צריך גם שכולם יהיו מהירים באותה מידה, אי אפשר לפלרטט עם מישהו שלא מבין, שצריך להסביר לו, אי אפשר לפלרטט בכתב עם מישהו שמילים לא יוצאות ממנו בקלות, כלי שום מאמץ.
נעים גם לגלות שאני זוכרת איך עושים את זה, טוב נו, לא באמת פחדתי ששכחתי, אבל לא התאמנתי לאחרונה, תמיד יכולה להצטבר קצת חלודה בשוליים, לא? אז לא, הלהב חד כתמיד. יופי.
(משעשע אותי עכשיו מישמש התחומים שעשיתי כאן: טניס, פוקר, חלודה, דברים שאני לא מבינה בהם בכלל).
זה גם עוזר לשכך את הכעס. אני כל הזמן כועסת, ולא יכולה להסביר לעצמי למה. כעס שחור, תובעני, מהסוג שדורש שיטביעו אותו בפחמימות, פאסטה עכשיו! כלום בעצם לא השתנה, ואני לא מצליחה לנשום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
