לשאוף לנשוף

בשישי בערב נסעתי לירושלים, לאכול אצל אלי, אחרי תקופה די ארוכה שבה החיים עמדו בדרכי לאוכל שלו. לא שאני מתלוננת, כי האוכל של הערס אין לו בכלל במה להתבייש, אבל אצל אלי יש גם קידוש, והמון ילדים מתרוצצים שגורמים לי לתהות שמא עדיף בכלל לקשור את החצוצרות (זה עבור לי תוך עשר שניות, השחלות שלי לא נותנות לעובדות לבלבל אותן).

כמו שכבר כתבתי, אני מאוד בן-אדם של טקסים, אני מתפקדת הכי טוב כשדברים צפויים לגמרי, ולא הייתה סיבה שהערב אצל אלי יהיה שונה.

בד"כ ערב אצל אלי מתחלק לארבעה חלקים:

1. האורחים מגיעים ומקללים את אלי על זה שהאוכל עוד לא מוכן.

2. האורחים אוכלים ומתרפסים בפני אלי על איכות המזון שהוא מנפק.

3. האורחים עוברים לספה ומקללים את אלי על האוכל הכבוד שהוא עושה, ואיך בא לנו למות עכשיו.

4. צפייה מודרכת בערוץ האופנה.

כשאני אומרת אוכל כבד, זה לא בצחוק, כשאלי רוצה שהאוכל יהיה קליל, הוא משתמש בשומן אווז במקום בשומן כבש, ומרגיש איום ונורא כי הוא נותן לאורחים אוכל לא טעים מספיק. אבל האמת היא שיש חידוש מסעיר אצל אלי, מיכאל הזעיק, שהתגלה כתינוק משובב במיוחד, שכבר בגילו הפעוט יודע להעסיק את עצמו נורא יפה, שזה עוד משהו שמתמיה אותי באמהות, כאילו, נשים יולדות, ואז השאיפה העיקרית שלהן זה שהילד ישן, או שהילד יעסיק את עצמו, אז מה הקטע? מיכאל הזעיק די נחמד, אבל מה שעוד יותר נחמד זה שהילד האמצעי של אלי, שעד עכשיו התעלם ממני בבוז, ראה שאני מתמוגגת מהתינוק, וישר בא להתנחמד אליי, כמו כל גבר, הוא התחיל להתעניין בי רק כשהקדשתי את כל תשומת לבי לאחר.

אחרי האוכל, המעולה והקליל, עברנו לספה, קיללנו את אלי, ועברנו לחלק הרביעי והמסעיר של הערב: צפייה מודרכת בערץ האופנה. זה די נחמד. יושבים אלי, אחיו של אלי, מורן, שמגיחה מהמטבח כדי לצעוק עלינו שאנחנו בהמות, ואני, ומסתכלים בעניין בדוגמניות, תוך כדי ניהול שיחות מהממות, כמו:

- היא נורא רזה.

- דווקא בסדר.

- אתה חושב שהם אמיתיים?

- נראה לי שכן, אם המצלמה המזוינת תתמקד בהם ולא במצח שלה, יהיו יותר קל לדעת.

- לא נראה לי שהם אמיתיים.

- הייתי מהמר שכן.

- לא, הנה, תראה, רואים את השתל.

- וואלה.

אנחנו באמת צריכים לעשות את זה לעיתים קרובות יותר.

גל הסרטים הטובים נמשך (ועדיין אין בו סרטים אמריקאיים, חיחי): לכו לראות את "שנת אפס", משום מה הוא מוקרן רק במוזיאון. היה מעולה, והסוף היה תמהיל כל כך מדויק בין עצב תהומי ושמחה, שלא ידעתי איך להרגיש.

בונוס לבלוגרים ממש ותיקים: מי שזוכר את הבלוגר קוזו, אז הוא מופיע שם, בתפקיד קטן, אבל אנחנו הרי יודעים שאין תפקידים קטנים, אלא יותר מדי חומר שנשאר על רצפת חדר העריכה.