יש לי מעט מאוד אמונות תפלות, אבל אלה שיש לי, אני מחזיקה בהן בעוז. לחתולים שחורים, למשל, אני מתייחסת בחיבה גדולה, כי מגיע להם פיצוי על כל האביוז שהם עוברים. אני לעולם לא אעביר חפץ חד (סכין, מספריים) מיד ליד, צריך להניח את זה קודם על השולחן, ואני מקפידה על טיפוח פינת המאגיה-הסימפטטית של הזוגיות שלי. היה פה פעם צילום של זה, נו, שנייה, מחפשת.
באחד משיטוטיי בעליית הגג מצאתי ציור אקווארל מקסים של חיות שעולות זוגות זוגות לתיבת נוח (אין לי כוח לצלם, תצטרכו להאמין לי), ובשמחה גדולה תליתי אותו מעל שידת המאגיה-הסימפטטית, בכל זאת, זוגות זוגות הם עלו לתיבה.
אתמול בלילה שמעתי בום גדול, הלכתי לחדר, והציור היה שרוע על הרצפה, יחד אתו ראשו של האיש הקטן שאוחז במטאטא שם למעלה, ובובת העץ ההודית נפרדה מהכן שלה. אני לא חושבת שאני צריכה להסביר איזה התקף לב נגרם למסעודה הקטנה שבתוכי. הבנתי שלא צריך לבזבז פה זמן, רצתי, הדבקתי לאיש את הראש בחזרה, ואת האלה ההודית הצמדתי לכן. מכיוון שלא מצאתי פטיש (נא לכתוב אלף פעם: לא להשאיל את תיבת כלי העבודה לפטריארך, הוא מעלים דברים!), החלטתי לעשות את זה היום, כמובן שכל היום הסתובבתי עם מועקה בלב, עד שנמצאו פטיש ומסמר, ניגשתי למלאכה למרות שכבר כמעט חצות, אבל כשהזזתי את השידה כדי לתקוע המסמר נפל הפסלון השני, של האישה שמחזיקה עציץ, ונפלו לה הפנים.
בשלב הזה שקלתי לשבת להתיישב על המיטה ולפרוץ בבכי, אבל התעשתתי. הדבקתי לה את הפרצוף בחזרה, מסמרתי את הציור לקיר, ועכשיו, חמסה חמסה, פינת המאגיה-הסימפטטית שבה לתיקונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
