לשאוף לנשוף

החיים משחקים בנו, מרחיקים אותנו מאנשים אהובים, ואז, בהיפוך שובבי של נסיבות, מחזירים אותם לחיינו, כדי לגלות שעשינו דרכים שונות מדי. כמו כולם, גם אני לא מאוד מוצלחת ב"לשמור על קשר". ההתרחקות טבעית. נגיד, אם פעם עינת ואני היינו נפגשות בעבודה, ואז מדברות עוד פעמיים, שעה כל פעם, היום זה הצטמצם לטלפון פעם בחודש, ופגישות, כשיוצא. עינת היא עוד מקרה קל, כי אנחנו מגשרות על הפער במהירות מרנינה, אבל יש את האנשים האלה, שפעם היו חלק מנשמתי, ופתאום,

"אז מה קורה?"

"ואללה"

"מה חדש?"

ואני סוקרת את חיי לאחור, ונו, אין חדש.

אני תמיד מרגישה שאני מאחרת לאנשהו. יאללה, על מי אני עובדת? אני תמיד מאחרת לאנשהו. כשהייתי הרבה יותר צעירה חשבתי שעד גיל 32 יהיו לי שלושה ילדים, ואז לקראת גיל ארבעים אני אעשה עוד אחד, ילד זקונים.

מביך קצת העניין הזה.

כשחגית פוגשת אותי, היא נורא כועסת שאני לא באה לבקר. אהבתי אותה אהבה גדולה. חגית התחתנה בגיל 21, והייתה אמא כבר בגיל 22. יש לנו על מה לדבר עכשיו?

ערן, התחתנת? יש לך ילדים? דנה, את עדיין כל כך מקסימה? עירית, ממשיכה להיות מפלצת קנאית? מיכל, הפסקת לבגוד בו? תמיר, אתה עדיין שומר על מזוודת הצעצועים ההיא? אבנר, עדיין אתה עושה בליינדייטס כתחביב? יונתן, היפה בגברים, איפה אתה?

אני מתגעגעת לקול הצרוד של יאיר, לגומות של רני, להצחקות של יריב. אלוהים, איפה יריב בכלל? איפה אתם, כולכם?

פעם, בכל פעם שהייתי שומעת את "אנה" של משינה, או את "עננה" של טיפקס (או אולי אננה, מישהו יודע?), מייד הייתי פורצת בבכי של הזדהות. "איך את לא רואה שאת תקועה, תמיד אותו מקום רק עם מישהו אחר".

אני כבר לא שם. אבל מתגעגעת לאנשים שהכירו אותי אז. אחד הדברים הכי קשים שקרו כשהפסקתי להיות מסכנה מקצועית, היו האנשים שלא רצו אותי יותר. יש קסם במסכנות, אבל עדיין, תחושת הנוחות עם אנשים שראו אותי ברגעים הכי נמוכים, לא נראה לי שאוכל לשחזר אותה.

תחזרו?