אני מגלה שיש טרנד חדש בישרא, לפיו להעליב אנשים זה בסדר, כי זה לא עלבון, זה תיאור אובייקטיבי.
אז אני באמת לא יודעת אם מספר הפרטנרים המיניים שלי מכשיר אותי בתור שרמוטה, שרלילה או שרמוטה לייט, או שמא אני סתם בחורה ליברלית, אבל אני מבינה שמעכשיו מותר להגיד הכול על כולם, ולצפות שמי שתיארתי במדויק, לא יעלבו בכלל, ככה זה עובד? סחטיין, באמת סחטיין. בקרוב אצלי.
כשפרסמתי את הפוסט על נגה שחר, ידעתי מראש איזה תגובות הוא יעורר, וידעתי מראש שאני לא הולכת להתווכח בתגובות. לכן שמרתי על פרופיל נמוך, וספגתי בשקט תגובות די קשות, ואני מניחה שכולכם מכירים אותי מספיק זמן כדי לדעת כמה קשה לי לספוג בשקט.
בניגוד לזה, פימייל (שהנה, למען אל הפוליטיקלי קורקט אני מעידה שבימים כתיקונם, כשהיא לא עסוקה באיזו ונדטה, חביבה עליי למדי), לא רק שלא ספגה בשקט, אלא נדהמה ממידת הכעס שהפוסט הזה עורר, ולא הבינה, למשל, איך לי מותר להעלב מזה שקוראים לי שרמוטה, אם הדבר מהווה תיאור אובייקטיבי של מצבי הדוחה. בעצם, אני לא יודעת, יכול להיות שזה כתם שדוהה? שעם הזמן האישיות השרמוטית הרקובה שלי מתנקה, ומתוך זוועת השרמוטה פורחת אישיות שראויה לצאת בין הבריות?
אז פימייל נגעלת משרמוטות, לגיטימי לגמרי. גם לי מותר להיגעל מכל מני בנות שלא מסוגלות להתמודד עם זה שמישהו העדיף את הכוס המבאיש של השרמוטה על פני הכוס הטהור שלהן, והן הופכות את חוסר היכולת להתמודד למסע צלב דוחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
