פעם, לפני, אהמ, שנתיים, בהתקף יומרה נדיר, ישבתי וכתבתי ספר. כמובן שהוא זכה לסירובים גורפים (חוץ משמעון אדף, שאמר לי שהוא חושב כל הזמן על להתקשר אלי [אל תתרגשו מהקרבה, הוא למד אתי בתיכון]) הנה קטע ממנו:
הזיכרון הראשון שלי, כן, הזיכרון הראשון. הייתי בת שלוש, אהבתי נורא לשחק עם נמלים. עדיין יש לי חיבה אליהן, העמלנות שלהן מקסימה אותי, איך הן מתרוצצות כל הזמן, סוחבות על הגב כל מני דברים עצומים, והן גם מסודרות כאלה, בטורים ארוכים. בהחלט, נמלים זה יופי. אמא מספרת איך כשהיינו הולכות יחד לגינה הייתי מתעכבת שעות כדי להסתכל בנמלים ולהמציא עליהן כל מני סיפורים, פעם אפילו יצא לנו לראות את מלכות הנמלים יוצאות למעופן ואמא מספרת איך צחקתי ורצתי אחרי הנמלים עם הכנפיים. באותו יום שנחרת כזיכרון הראשון שלי אף אחד מההורים לא היה בבית. יצאתי החוצה לגינה ופתאום ראיתי שם נמלה ענקית. לא פחדתי ממנה, רק רציתי להרים אותה, לראות איך נראית אחת כזאת גדולה מקרוב. כנראה גברת נמלה לא הבינה שהכוונות שלי טובות ונעצה את הצבתות הענקיות שלה באצבע שלי. אני זוכרת את עצמי רצה מבוהלת הביתה, ששולי יוריד ממני את החיה, אבל שולי ויוני נבהלו גם כן וברחו ממני וממנה. עמדתי שם, בוכה, והיא פשוט לא הרפתה. בסוף שולי אזר אומץ, לקח מגבת מטבח, התקרב אלי בזהירות, תפס את הנמלה במגבת, תלש אותה וזרק גם את המגבת וגם את הנמלה לפח.
אפשר להרגיש בדידות בגיל שלוש? כי אני זוכרת את עצמי די בבירור, עומדת מול שני האחים שלי, נמלה משתלשלת לי מהאצבע ואין מי שיוריד אותה ממני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
