לשאוף לנשוף

זה היה הספר הפמיניסטי הראשון שקראתי. היא המליצה לי עליו, אמרה שגם חשוב וגם קריא. היא אחת ההחמצות הגדולות שלי. התכתבנו לאט, לא מיהרנו לשום מקום. למה למהר? הייתה בת 25 כולה, ומבריקה ברמות שלא יתוארו בכלל. מילא מבריקה, אנושית, מצחיקה, מבינה, מלאת להט. עוד לפני שהתקרבתי אליה ידעתי שפעם אני אהיה גאה להגיד שהכרתי אותה באופן פחות או יותר אישי. חיכה לה העתיד המזהיר ביותר, היה ברור לגמרי שהיא נועדה לגדולות.

כוס אמק.

(היא מזכירה לי את מרגי, תבדל"א, מן תופעה כזו שאני עומדת מולה נדהמת, ואומרת תודה לאלוהים שהוא עדיין מייצר אנשים כאלה)

הספר מקומם למדי, אותה התקוממות שעולה כשאני מוצאת את עצמי במקום שלא נוח לי להימצא בו. התזה המרכזית שלו היא שככל שנשים תופסות יותר מקום במרחב הציבורי, הן נדרשות להשקיע יותר ויותר במראה החיצוני שלהן, מה שגוזל מהן משאבים שאמורים להיות מופנים למקומות אחרים.

נכון שנשים תמיד הוערכו בהתאם למראה החיצוני, אבל כיום הלחץ מגיע למקומות שהוא לא היה בהם קודם: לפני מאה שנים נשים לא ידעו איך השדיים שלהן אמורים להיראות, כי לא היו שלל פרסומות עם שדיים \ תחת חשופים. זאת אומרת, ככל שמתגברת הפורנוגראפיזציה של הפרסום, אנחנו מקבלות יותר מושג איך אנחנו אמורות להיראות, כמה אנחנו רחוקות מהאידיאל, וכמה צריך להשקיע, בכסף, בזמן וביגון כדי להתקרב לשלמות הבלתי קיימת ההיא. שימו לב גם להבדלים שבין פרסום לנשים ולגברים – כשמפרסמים לגברים זה יהיה בדרך כלל, "אתה כזה תותח, שמגיעה לך המכונית המדהימה הזו", לאישה זה יהיה, "אוקיי, אנחנו יודעים שהכוס שלך מפריש, אבל הנה, המצאנו לך חיתולים בריח ורדים, אולי תצליחי לא להצחין את הסביבה".

(לאחרונה גם גברים התחילו ללקות בחולי הזה, מצחיק העניין, במקום שנלמד את החופש שלהם, הם חומדים את השעבוד שלנו)

קראתי שבקרוב עומד לצאת תרגום של הספר, הגיע הזמן, הוא יצא רק לפני 14 שנים בארה"ב, ונחשב רק לאחד הספרים המשפיעים ביותר בתחום, אבל נו, עדיף מאוחר וכו...

בחרתי לתרגם קטע קצר ממנו:

בואו נניח שגבר באמת אוהב אישה; הוא רואה אותה כשווה, כשותפה, כעמיתה; אבל כשהיא נכנסת לתחום האחר הזה , היא הופכת בלתי מובנת. היא קורסת תחת אור הזרקורים האכזרי, שהוא כלל אינו רואה, יוצאת מחוץ לקאסטה שלו, והופכת לטמאה.

הוא עשוי להכיר אותה כבעלת ביטחון; היא עומדת על המאזניים באמבטיה ומקוננת בשנאה עצמית. הוא מכיר אותה כבוגרת; היא חוזרת הביתה אחרי תספורת שלא הצליחה, מייבבת בצער שהיא מתביישת אפילו לבטא. הוא מכיר אותה כאישה שקולה; היא מסתובבת ללא מגפיים בחורף מפני שבזבזה חצי משכורת שבועית על שמן אמבט ארוז בצורה מהודרת. הוא מכיר אותה כמי שכמוהו, אוהבת לצאת לטיולים בטבע; היא מסרבת ללכת אתו לים עד שצום האביב שלה יגמר. היא מלאת חיים; אבל היא מסרבת בגסות לפרוסה מעוגת יום ההולדת, רק כדי לטרוף את השאריות של מה שזה לא יהיה בחושך, כשרק אורו של המקרר רואה.

שום דבר שהוא יגיד בנוגע לזה לא יהיה נכון. הוא לא יכול לדבר. כל מה שיגיד, יכאיב לה יותר. אם הוא מנחם אותה בכך שהוא מתייחס לנושא כחסר חשיבות, הוא לא מבין. זה מאוד חשוב. אם הוא מסכים אתה שזה רציני, העניין מחמיר: אין סיכוי שהוא יוכל לאהוב אותה, היא שמנה ומכוערת. אם הוא אומר שהוא אוהב אותה בדיוק כמו שהיא, עוד יותר גרוע: הוא לא חושב שהיא יפה. אם הוא מאפשר לה לדעת שהוא אוהב אותה בגלל שהיא יפה, הגרוע מכל, למרות שהיא לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד. זה אמור להיות מה שהיא הכי מייחלת לו, אבל זה גורם לה להרגיש ריקה, לא אהובה ובודדה.

Naomi Wolf – The Beauty Myth