אני מראיינת מאוד מאוד גרועה. זה איכשהו קשור לחשיבות שאני מייחסת לשמירת הגבולות שלי - כשאני לא רוצה להגיד משהו, הניסיון להוציא ממני עוד מידע נתפס בעיניי כמשהו על הגבול שבין חוסר נימוס קיצוני, ותוקפנות בלתי נסבלת. מראיין טוב אמור לדעת לעקוף את ההתנגדויות, ואני מסרבת ללכת למקומות האלה, שיוצרים ראיון טוב. בעיה נוספת היא שאני נורא מגוננת על המרואיינים שלי, גם אם הם יספרו לי כבר משהו שעשוי להיות צהוב, זה פשוט לא יופיע בראיון, כי לא נוח לי להוציא אותם רע. היות ואני לא מראיינת יותר מדי, ועיתונות לוחמת היא לא מה שמפרנס אותי, זה לא כזה נורא.
לעומת זאת, נראה לי שרונאל פישר ורוזנטל, בתוכנית "גברים בשחור" מנסים לעשות בדיוק ההפך: כמה שיותר צהוב, תוקפני, חטטני, להיכנס לקישקעס של המרואיין, ואז לדון בזה באריכות ביניהם, כששניהם בפוזה מהורהרת ונורא, נורא נבונה. ראיתי בינתיים שתי תוכניות שלהם, אחת ראיון עם גאידמק, שבו הם ניסו להראות לו שהם משתינים עליו ועל הכסף שלו, והוא הסתכל בהם כאילו הוא מנסה להבין מה שני החרקים האלה עושים אצלו בבית, והראיון של אתמול, עם ירון לונדון, שהיה מופתי, לא בזכותם, אלא בזכות לונדון.
לראיון הצטרפה גם נירה, אשתו של לונדון, שעברה לא מזמן שבץ, שהשאיר אותה משותקת בחצי גוף. פישר שאל אם הוא עוד אוהב אותה, ולונדון ניסה להסביר לו שאהבה היא מושג ערטיאלי מדי בשבילו. נורא שעשע אותי הזעזוע האנין של פישר כשלונדון אמר שכן, הוא היה מעדיף שאשתו תהיה צעירה ובריאה יותר, הצביעות של ה"צק צק צק". יש איזשהו בנאדם נורמאלי שלו היו מעמידים בפניו את הבחירה בין בנזוג חולה שזקוק לטיפול מסביב לשעון ובן זוג בריא היה בוחר בבן הזוג החולה? ומה היא אהבה, אם לא המחויבות הזו, שגורמת לאנשים לטפל באדם הקרוב עליהם? הפער בין פישר ולונדון היה בדיוק הפער בין מי ששוגה באשליות של אהבה כמשהו שקשורים בו פרחים ופרפרים, ובין מישהו שיודע שאהבה היא דברים הרבה יותר עמוקים מאשר פוצי מוצי. תנו לי מישהו שיודע שאהבה היא גם דאגה ומחויבות עמוקה, ותעזבו אותי מכאלה שמזדעזעים עד עמקי נפשם העדינה מההודאה המחרידה, שכן, הוא היה מעדיף בת זוג בריאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
