לשאוף לנשוף

גם מק'לוד הייתה מוצפת בבני עמי (כאילו, אם חצי בדרום אמריקה וחצי בהודו, מי שומר על הגדרות במקרה שהסורים יחליטו לטפס עליהן?) אבל כאן היו גם המון זרים, למה שמק'לוד, בניגוד למנאלי וקאסול, מציעה גם רוחניות ולא רק עישוניות. המקום היה מלא בנזירים בגלימות בצבע בורדו וכתום, ובגולים טיבטיים. הקירות היו מלאים פשקווילים ומודעות בנוגע לקורסים לבישול טיבטי (נו, בישול טיבטי, כל מיני סוגים של קרעפלאך ורטבים כל כך חריפים שעלולים להמס לי את דופן הקיבה) , בישול הודי (אותו דבר, רק שהקרעפלאך מטוגנים), בישול סיני, יוגה, מדיטציה, אסטרולוגיה, רייקי וחשיבה חיובית. אם הייתי יכולה להשיג סטייק החשיבה שלי יכלה להיות הרבה יותר חיובית, אבל זו, כמובן, הייתה עוד הוכחה ניצחת להעדר הרוחניות המוחלט שלי. כולם הסתובבו בעיר בהבעה רוחנית לגמרי והתרוצצו מקורס לקורס. גם אני חשבתי שיפה לי לעשות קורסים פלצניים, לעטות פרצוף רוחני, להגיד "שאנטי, שאנטי" כל הזמן, אבל המצורעים נורא הפריעו לי.

עד מק'לוד הקשר היחיד שלי עם המצורעים היה כשקראתי את "פרפר". התיאורים שם היו די מגעילים, אבל נכון שתמונה אחת וכו'? מסתבר שמבט אחד מנצח כל תמונה. הלכנו לאכול ארוחת בוקר וליד המסעדה ישבה קבצנית זקנה שנופפה לעברי בידיים חסרות אצבעות; קבצנים חסרי איברים הם תופעה מאוד נפוצה בהודו, אבל אז שמתי לב שחסרה לה גם כף רגל, ושהפצעים שלה לא נראים נקיים. עברו כמה שניות עד שהבנתי מה אני באמת רואה.

 "אבשי, אני חושבת שיש לה צרעת!" העיניים של אבשי נעצמו בכוח, המחזה היה באמת נורא ואז הוא התפוצץ, "אני לא מבין איך מדינה שיש לה נשק גרעיני יכולה להרשות לעצמה שיהיו בה אנשים שסובלים ממחלות שנעלמו כבר בעולם המערבי! זה הכל בגלל הדת ההינדית המסריחה הזאת!" (בשלב הזה אבשי פיתח שנאה יוקדת לדת ההינדית, כי היא מאפשרת להתעלם מבעיות של עוני ומצוקה, הרי העניים אשמים, לך תדע מה הם עשו בגלגול הקודם, שמגיעה להם כזה גלגול מסריח? ושיגידו תודה בכלל שהם חזרו בתור בני אדם ולא בתור כלב, או גרוע יותר, בתור תולעת). הוא ויוני התווכחו על הנושא ללא הרף.

"אבל אתה יודע שאנשים פה לא סובלים ממחלות לב"

"בטח שהם לא סובלים, הם מתים בגיל ארבעים, מתי הם אמורים להספיק לקבל מחלת לב?"

"אבשלום אתה רואה את זה מנקודת מבט מערבית צרה. הם לא אומללים, הם מאמינים בקארמה, אם בגלגול הזה הם סובלים, בגלגול הבא הם יקבלו גמול, אתה יודע מה, הם אפילו מאושרים יותר מאנשי העולם הנאור, עם הרדיפה הבלתי פוסקת אחרי תענוגות מידיים", באותו רגע עברה מולנו אישה שנראתה מורעבת, לבושה בבגדים מזוהמים, היא החזיקה תינוק מטונף, הראש שלו היה ענק ומכוסה פצעים ממוגלים.

"יוני, מה אתה חושב שהאישה הזאת הייתה מעדיפה? גלגול מוצלח בתור אשת ברהמין, או טיפול רפואי לה ולילד שלה?" כאילו היא ידעה שאנחנו מדברים עליה היא נעצרה והושיטה יד לנדבה. היה ברור לגמרי שהיא לא תמות מהתקף לב אף פעם. יוני הסתכל עליה באותו מבט שאנשים בהודו לומדים לסגל לעצמם, להסתכל בלי לראות. אבשי הוציא 10 רופי, זה בערך שקל. בהודו זה די הרבה כסף, מה עוד אפשר לעשות?

 "אבל המערב רקוב! תראה במה אנשים משתמשים בסמים, מתאבדים, מדוכאים, חסרי סיפוק יש שם".

"יוני, אבל אלה סימפטומים של שפע ורווחה. כשאתה כל היום עובד בשדה או נוסע על ריקשה (אופניים) כדי שלילדים שלך יהיה צ'פאטי בערב, אין לך זמן להיות מדוכא או חסר סיפוק".

 "נו! אז יותר טוב להם!"

 "לא, לא יותר טוב להם, אין להם אפשרות לבחור חיים אחרים" חבל שאין בעברית תרגום מדויק למילה puzzlement, כי רק המילה הזו יכולה לתאר את הפרצוף של יוני כמו שצריך.

 "אתה מבין? לך נמאס מאורח החיים המערבי, אז אתה בא לפה עם חמש עשרה אלף דולר, קונה לך גסטהאוס, ומתחיל חיים אחרים, כשהכסף מתדלדל אתה עושה כל מיני קומבינות ודואג שהוא יצמח שוב, כי הרי יש לך הון התחלתי וכסף מושך אחריו עוד כסף. להם אין אפילו מושג שיש כל כך הרבה כסף בעולם "

"אז מה אתה בעצם אומר?"

 "אני אומר שמאוד מעניין מה הם היו בוחרים, את הרוחניות והנחמה שהדת שלהם מעניקה, או טיפול רפואי נאות".

ממש כאילו המקרה תכנן את זה, באותו רגע עברנו על פני איש חסר גפיים לגמרי, ממש לגמרי, שישב, או נשען, או מה שאנשים חסרי גפיים עושים, על חלון ראווה של חנות. בעל החנות ניסה לגרש אותו, אבל כנראה זה שאחראי עליו זרק אותו שם והאיש בלי הגפיים לא יכל לזוז רחוק מדי בלי עזרה. הרגליים שלו היו כרותות מתחת לברך, הידיים שלו היו כרותות מתחת למרפק. אבשי הניח לו בכיס של החולצה (הדהים אותי שהוא לא נגעל מקבצנים) עשרים רופי ואמר "אם זו תאונה, בוא נגיד שזו תאונה ולא דרך שההורים שלו מצאו כדי לדאוג לפרנסה של הילד, הרי במדינה מערבית, הגפיים שלו כרותות בדיוק במקום אידיאלי לפרוטזות" יוני שתק.