אני לא יודעת אם זו תכונה כלל אנושית, או שמא אני סתומה במיוחד, אבל אני מצליחה להפנים דברים רק כשהם נתקעים לי בפרצוף ומשאירים אותי שכובה עם הרצפה ומנסה להבין מה לעזאזל קרה כן. סתם, אני מגזימה, לפעמים אפילו לאטמה חזקה במיוחד לא מצליחה ללמד אותי, ואז צריכות להגיע עוד כמה ברצף, כדי שזה ייכנס למוח הבטון שלי, אבל מה? ברגע שאני מפנימה, זה כבר בסדר, הבעיה היא עם ההפנמה. מה שהפנמתי ממערכת היחסים הקודמת שלי, זה שתחליף זוגיות גורם בעיקר אומללות. בדברים האלה, ובא לי להקיא על עצמי כשאני מצטטת את זה, אכן, יותר טוב כלום מכמעט, מהסיבה הפשוטה שבכלום יש פוטנציאל להכול, ובכמעט, יש רק כמעט.
מאז שאוריאל נסע, זה היה הכי ללכת בלי ולהרגיש עם בעולם, שיחות טלפון מתגעגעות וממוצמצות, שבכולן חזרה ההטייה "גוזליק" ו"פיצקית" בכל דרך אפשרית, והיה נורא נוח לשקוע ב"את פיצקית מהממת!", כדי להרחיק מה שיבוא אם אני לא אהיה הפיצקית המהממת שלו. אתמול זה נפסק.
החלק החסר בסיפור של אוריאל ושלי זה שהוא חוזר ארצה עוד חודש, ומהר מאוד אח"כ הוא טס לארה"ב, לתקופה מאוד ארוכה. רציתי להצטרף אליו, אבל כנראה לא (בחירה שלו) בהמון צער וזה, אבל לא. אז אפשר היה להמשיך לשחק בזוגיות ובמהממות עד אוגוסט לפחות, וזה היה יכול להיות נורא רומנטי, אהבה על סף תהום. אבל נשבר לי הזין מתהומות, והדבר הכי רומנטי שאני רוצה באהבה שלי זה מישהו שמתעורר לפניי כדי להדליק לי את הדוד, בזה זה נמדד.
אבל די, מספיק לשחק בזוגיות. עכשיו אני בשלב שבו המחשבה שמישהו אחר יגע בי אבסורדית לגמרי, אבל הגיע הזמן לעבור הלאה. ביקשתי שיפסיק להתקשר, כי אני לא יכולה לעבור הלאה כשכמעט כל יום יש שיחת טלפון מתגעגעת.
עכשיו אני צריכה שוב להתחיל לכוונן את עצמי ללבד, וכל כך, אבל כל כך לא בא לי. אני גם בשלב שאני כועסת נורא, ומעצבן אותי שמי שאני כועסת עליו זה מי שהכי יודע לפייס אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
