לשאוף לנשוף

אתמול אחרי הלימודים נסעתי לירושלים. מזמן לא ראיתי את אלי, והוא היה צריך לתת לי משהו, אז לקחתי את עצמי ואת הסופר ברלינגו, וטיפסנו בעליות. הופ הופ הופ. הסופר ברלינגו לא מתה על העליות לירושלים, כל הזמן היא גונחת ואומרת, "אני טנדר! אני דיזל! אני זקנה! תעזבי אותי", ואני עונה לה – "שה שרמוטה!", ומגבירה את הג'ניפר לופז, כדי לא לשמוע את הנהי. דיברתי על זה כבר עם אבא, ככה בחיישנות, אולי, אהמ, להחליף?

הוא עדיין לא התאושש מעצם ההצעה להחליף מכונית שעדיין נוסעת, הוא הסתכל עלי מאוכזב, ואמר, "אריאליטה (כן כן, לא טעות, נעים מאוד), את יודעת שאצלנו, עוד מדורי דורות, נוסעים במכונית עד שהיא מתה לגמרי, לא מחליפים מכונית סתם!", שוין. נוסעת, נוסעת הכלבה המדוזלת.

אבל לא על זה באתי לספר. לאלי יש שני בנים, יוסי ואבי, שניהם כלילי המעלות, חכמים, מצחיקים, יפים, מטורפים לגמרי כמו שאר המשפחה. עם יוסי אני מנהלת יחסי חיבה קורקטיים כבר ארבע שנים, ולפני שלוש שנים הצטרף הגמד השני לסיפור, שיחוק היסטרי, עם גומות חן והכל הוא יצא להם. אבל מה? שנים שמר ממני דיסטנס. אני הייתי מתרפסת בפניו כדי שיחייך אלי, הוא היה פורץ בזעקות, "אמא! אמא!", הייתי מציעה לו בפתיינות שישב עלי, היה מחזיר לי מבט נגעל והולך לשבת אצל אבא שלו, מכרכרת סביבו שישב לידי בזמן האוכל, והוא היה הולך לדוד אדם, שיסביר לו מה המגעילה הזותי רוצה ממני.

אמנם אני איטית, אבל כשגבר עושה לי אביוז, בסוף אני מבינה. הסתכלתי על הגמד, ואמרתי לו, "מאמי, אין בעיה, אין יותר אריאלה ב'. סה פיני!" (לאלה שלא בקיאים בסאגה, גם לאישתו של אלי קוראים אריאלה, אז היא אריאלה א') עברו עלינו כמה חודשים של התעלמות הדדית, עד שחדרה למוחו של הגמד הנלוז ההבנה שיש איזה מישהי שלא מתעלפת איך שהיא רואה אותו, ולא מנסה להוציא ממנו חיוכים, ופתאום מה? מה? המנוול הזעיק התחיל לחזר אחרי. עכשיו כשאני מגיעה אליהם הוא מחייך אלי במלוא הגומות, כשאני נותנת נשיקה ליוסי הוא דוחק את עצמו וממלמל "גם אני רוצה נשיקה", הוא מסתכל עלי במבטים מצועפים, קורא לי אמא ב' לפעמים, עוגב עלי, ואף כורך את עצמו סביב קרסוליי, (טוב, כשאתה בגובה של 60 ס"מ עדיין די קל לכרוך את עצמך סביב קרסוליה של מישהי).

ורק אתו הבנתי: כבר מגיל שלוש, גברים הם כבר גברים. תחזרי אחריהם ישימו עליך זין, תתעלמי מהם לגמרי, ותראי איך את הופכת למודל של אישה נחשקת. הא!