- נו, אז מה היה מאז מאי?
- בואי נראה... יש זוג הומואים שאולי אני אעשה אתם ילד, והוא, שנורא רוצה, אבל לא יכול.
- זה לא אמור להיות סיכום של הפגישה האחרונה שלנו.
- לא, זה מעכשיו, חדשות חמות!
- איך חדשות חמות אם מאז מאי הכול אותו דבר?
- אבל הכול שונה!
קשה לי לחשוב על משהו שמדגים בצורה יותר חיננית את העובדה שהחיים ספירליים מאשר מה שקורה עכשיו. אותו דבר, אבל עם שינויים, ועוד סיבוב, ועוד שינויים, עד שהספירלה נגמרת החוצה, או פנימה, אני בוחרת לחשוב שהיא גדלה כל הזמן.
כבר חודש בערך אני מתכננת ללכת אליה, כי נכון שאמרתי שאני רוצה לנסוע, אבל רציתי לוודא את זה עם עצמי. היה לי חשוב לדעת שאם אני אסע, זה מהסיבות הנכונות, לא בגלל לחץ או פחד. חוץ מזה, בדת שלי מאמינים בתוקף שאם מתעורר צורך בטיפול צריך לרוץ לטיפול, כי צורך זה צורך (ומי שמתכוון להגיד שניורוטיות זו לא דת, הנה מה שיש לי להגיד לו: פפפפפפחחחח) וכי אני לא מתפקדת טוב כשאני לא בהירה לעצמי לגמרי.
עדכון מהיר - הבת שלה עומדת להתחתן, אחי עומד להתחתן, העבודה בסדר, טפו טפו טפו, ובכללל, לא נעים להגיד, אבל באופן כללי החיים די סבבה. ושוב לחזור לרוטינה שגם אני וגם הגוף שלי הספקנו לשכוח - כאן לחיצה, ושם פתק, ועכשיו תיפוף על הגב, ולנוח רבע שעה, ואני, שלפני שעוברת בדלת ההיא משאירה מאחור את כל הסקפטיות, ומוכנה לקבל מה שיש לה לתת.
- קשה לך לחזור לטיפול.
- אולי, קשה לי?
- כן, את מתנגדת.
אני חושבת שקצת קשה לה עם הקביעה הזו. כשהגעתי אליה לפני שלוש שנים הייתי מוכנה להתמסר נורא בקלות, ופתאום החומות שהיא לימדה אותי להקים משאירות אותה קצת בחוץ, והיא תצטרך למצוא את דרכה פנימה. אני מבינה את העלבון שלה, אבל נראה לי שהיא צריכה להיות גאה, אני כבר לא מתמסרת בקלות, כמה עבדנו בשביל זה?
ימי שני בשבע יהיו כנראה הימים שלי, עד הפעם הבאה שהיא תלחץ פה, ופה, וגם שם, ותגיד שמעכשיו, לבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
