בכל מריבת אינטרנט עד עכשיו תמיד אמרו לי "תתעלמי, זה יעבור", והפעם, בין היתר בגלל שמדובר בחולת נפש עם נטיות אובדניות, החלטתי להתעלם. כשהיא באה לפה ושפכה טינופת בכמות שאי אפשר לתאר לא הגבתי, וגם לא מחקתי, כי מסכנה, היא חולת נפש אובדנית. צריך לתת לה להתבטא. כתפיי רחבות מספיק כדי לשאת את הזבל שלה. כשפוסט אחרי פוסט היא השמיצה אותי כאילו אני לפחות האחיינית של היטלר (היא לא התאבדה בסופו של דבר, האחיינית של?) המשכתי להתעלם, כי היא חולת נפש אובדנית ואני לא.
מסתבר שהתעלמות לא תמיד עובדת. מסתבר שיש אנשים שמתוך המצוקה שלהם לא ממש מצליחים להבין מתי מישהו נסוג מתוך תחושת אחריות מסוימת ונוטים לחשוב שזה קורה מתוך פחד.
הפוסט הזה לא היה עולה לולא הייתי קוראת עכשיו אצל גברת קורבן מקצועי שהיא מאשימה אותי על זה ששלחתי מיילים משמיצים לכל מני אנשים, את כל שאר ההגזמות שלה ספגתי, אבל לשקרים אין לי כוח.
אז הנה, אני מקווה שמנת תשומת הלב הנוכחית תספיק לך, גברת רפונזל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
