"נכון שהכול גזור ואני לא אצטרך לגזור כלום?" שאלתי את הדון לפני שהמריא לארץ חמדת אבות. "בטח, בטח!", ענה הדון נחרצות, ואז, מרוב שהוא גזר הכול, הוא הוסיף, "ואם תצטרכי לגזור עוד משהו, תקראי לאנחל, הוא כבר יעשה את זה". שוין, מלמלתי לעצמי ביגון, הלך עליי.
אז בהזמנה של העדלאידע עמדנו, אבל אתמול כשרק הגעתי לחנות זינקו עליי שלוש תופרות וג'ויה, והתחילו להגיד כל מה שאין, ואיך לא מאורגן, ומה יהיה, ולא נספיק כלום! הרגעתי את הבנות במדגרה, ואמרתי להן בבטחון מלא, שיהיה בסדר.
למרבה המזל הדונה עלתה בדיוק במסנג'ר, ואז אבא שלי אמר לי שהבד שחסרים ממנו רק תשעה מטרים? מזמן נגמר. הבנתי שיש פתרון אחד למצוקה - לפרוץ בבכי. אבל התעשתתי, הבטחתי שיהיה בסדר, אני אסע לתל אביב, אביא מה שחסר, ואנחל יבוא לגזור. לכל המאותגרים טקסטילית - שלב הגיזרה מתחלק לשלושה: א. ציור, שבו משרטטים על נייר את הבגד העתידי. ב. פריסה שבו פורסים את הבדים הלוך ושוב, הלוך ושוב, עד שמגיעים לכמות הרצויה. ג. גזירה, שנעשת בעזרת מכונה עם להב גדול ורוטט.
"אה, אנחל לא גוזר אלא אם הפריסה מוכנה", באותו רגע זינקה לי האשקלונית דרך האוזניים, "מה זאת אומרת?!" "הוא לא מוכן לפרוס, רק לגזור". "אין בעיה, אני אגזור". כאילו, אין בעיה? לא נגעתי במכונת גזירה לפחות ארבע שנים, ומעולם לא עבדתי עליה בלי השגחה של הדון, אבל היי, אין בעיה.
היום בבוקר באמת קמתי עם שחר, הגעתי לחנות, פרסתי, ואז הגיע הרגע הגדול - דמיינתי את אבא שלי עומד לידי ומנחה, "תשחיזי בין חיתוך לחיתוך", "אל תדברי עם אף אחד בזמן שאת גוזרת", "להחזיק את הידיים לפני הלהב כמה שפחות זמן", "לעבוד תמיד עם המכונה ממך והלאה", "אל תקרבי אותה לקצה השולחן".
חיתוך, השחזה, זהירות, חיתוך, השחזה, זהירות, כמו לרכב על אופניים, והעונג הבלתי נתפס כשעושים עבודה יצרנית. אולי אני אפתח סדנאות כאלה, מדיטציית גזירה, או "השלווה שבקצה הלהב".
שאלה לקוראיי: מישהו יודע מה זה שמבלולו, או צ'מבלולו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
