לפני כשבועיים השאטני נסע למשלחת בדרום העמוק של ארה"ב, מטעם איזה ארגון סטודנטים, כדי לעזור לכושים מסכנים שאיבדו הכול ב"קתרין". או כמו שהוא ניסח את זה, "אני הרביב הראשון, וכנראה גם האחרון, שיהיה באלאבמה". עזור הוא עזר לכושים, הם תיקנו שם גג של איזו כנסייה או משהו כזה. כמובן ששאר הישראלים שנסעו אתו החליטו שעבודה פיזית זה לא בשבילם והם ברחו לניו-אורלינס, אבל אחי, שאיש עקרונות הוא, ועוד כמה חברה' יהודים מבוסטון נשארו באלאבמה ועזרו כמיטב יכולתם. נורא נחמדה בעיניי רמת המוסריות הגבוהה שלו, הוא האיש שהכי פחות מאמין בקיצורי דרך מוסריים שאני מכירה. אבל לא באתי לדבר על נפלאותו של אחי, אלא על הבקשות, שהן חלק אינטגראלי מכל נסיעה לארה"ב - הפעם רציתי חמאת גוף בריח מנגו של הבודי שופ, וכמה ספרים. לא בקשה מוגזמת, נכון? בייחוד לא נוכח כמויות הספרים האדירות שאני הבאתי אתי כשהייתי בארה"ב, ומדובר פה בספרי ביולוגיה, כן?
כשהוא חזר זינקתי על המזוודה שלו, ואחרי חיפוש קצר מצאתי את החמאת גוף, אבל ספרים? זובי. "היה נורא קר בבוסטון, וסילביה לא הסכימה להסתובב אתי יותר, אז לא הבאתי לך, אנחנו נזמין באי-ביי, וכשסילביה תגיע לחתונה של הבלונדיני, היא תביא לנו", נשמע סידור הוגן לא? עכשיו, בואו ננחש כולנו יחד בכרטיס האשראי של מי שולמה ההזמנה, "מה, אני לא מבין, את עובדת, אני במינוס, זה רק הגיוני!", ברור שהגיוני. אז הנה, לא רק שלא קיבלתי מתנות מאמריקה, אלא גם קניתי כאלה, ואם יש צדק, יופע מייד!
חדשות התוכונות: סטלה מתחילה להיענות לחיזוריו של מאריס, מאוד באיטיות ועם המון פאסון. הוא רודף אחריה עם הלשון בחוץ, והיא לפעמים מרשה לו להאכיל אותה גרעינים ולנשק אותה בצוואר. בוודאי מיותר לציין שבתור אימא של סטלה אני מאוד גאה בנחישות שהיא מפגינה, ואף לוחשת לה מפעם לפעם, "סטלה, אל תשברי, או שהוא קונה את כל הפרה, או שאין חלב, תזכרי מה שאני אומרת לך!".
.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
