לשאוף לנשוף

נורא מצער אותי שמוסף "הארץ" מגיע למנויים ביום חמישי, כי מה הרעיון בעונג שבת, אם העיתון הגיע יום קודם? גם את "הארץ" אני מתחילה מהסוף. בכלל, עיתונים יש להתחיל רק מהסוף – "ידיעות אחרונות" בגלל הספקטורית (שהפעם כתבה איזו כתבה על דוגמן בפריז, שוין). "העיר" בגלל ציפורה. ו"מעריב" בגלל אודטה (סתם סתם, נו, הייתי חייבת להוכיח טענה, לא קוראת את אודטה, נשבעת!), אבל "הארץ"? הם הכי מקסימים, יש להם מדור כזה על משפחות, כל שבוע נבחרת משפחה אחרת, ומכולן יוצא המיטב. כתבת עמוד, שתמיד גורמת לי לחייך כמה דקות אחרי שאני גומרת לקרוא אותה.

לפני כמה שבועות היו שם שלושה אוטיסטים שגרים בדיור מוגן, ובשבוע שעבר משפחה דרוזית, ולפני כמה חודשים אלמנה מקסימה, עצמאית ודעתנית להפליא, שמבשלת מדי יום לבנה (שבן 60 ומשהו, ונשוי, אני כבר מדמיינת את הפרצופים שאישתו עושה לו) והולכת לקונצרטים.

והיום? הזוג המקסים הזה, בני שמונים, ביחד כבר משנת -41'. התמוגגתי כשקראתי אותם, וגם ייחלתי, ככה אני רוצה להיות בעוד חמישים שנים. אפשר? תקראו אותם. אנחנו עוד יכולים ככה? בפשטות, ברצינות, כאשר אידיאלים מתמזגים בחיים בצורה הכי נכונה? לא יודעת.

והמשפט האחרון, למי שלא תהיה סבלנות לקרוא הכל:

*מצטערים: יצחק: "שלא הספקתי ללמוד פסנתר, שלא עשיתי מספיק אמנות בחיים ועל אובדן הרעיון הסוציאליסטי". איה: "אנחנו לא מצטערים על השנים שהיינו בקיבוץ". *רומנטי: לשבת בערב על הספה ולשמוע קנטטה של בך. "היא מרגשת אותנו", אומרת איה, "ואנחנו מתחבקים מרוב התרגשות".

אוף. איך יפה.

ופינת הרוע: זו תמונה מכינוס של "מנסה" ישראל. מה אומר מלבד:

1. אשרי, אהבלה אני.

2. מה זה המפה הזו? עודף אייקיו מחייב חוסר טעם?

ואחרון חביב, סליחה על הפיגור הטראגי: אני משוכנעת לחלוטין שנגיד, אם אמא שלי הייתה בשבי, ובמהלך הזמן הזה הייתי משמינה, הדבר הראשון שהיא הייתה אומרת לי אחרי השחרור זה, "אריאליטה! מה קרה לך?". נורא הצחיקה אותי התגובה הזו של טננבאום.