הדון והדונה נחתו אתמול, אחרי חודש בדיוק. האמת היא שזה היה חודש די קשה. גם הלחץ של פורים, גם לחץ בעבודות שלי, ובכלל, נו. אבל הנה, בסדר. עכשיו אני קצת חוששת שמא מוטטתי כלכלית את החנות. מצד שני, אני כל הזמן שומעת כמה ביבי היה טוב לכלכלה, אז כנראה אין לי מה לדאוג. יש צמיחה, בחיי, היא פשוט כנראה עוד לא הגיעה לאשקלון.
מצד שני, היו דברים טובים בחודש הזה. גם כשהם לא היו כאן, אנחנו, האחים, המשכנו להיפגש כל הזמן ולהקפיד להיות בקשר. זה בין הדברים שתמיד היו הכי חשובים להורים שלי, הקשר בינינו. לא היה אצלנו מצב שאחד מאתנו לא ידבר עם האחרים, ונראה שהצליח להם. אם נדע להמשיך לבחור בני זוג מוצלחים, כמו החברות של הבלונדיני והשאטני, הכול יהיה טוב. גם ראיתי שאני מסתדרת. לא בכיף, אני צריכה להיות מוקפת באוהביי ואהוביי כדי להיות שמחה, אבל מסתדרת. מסתדרת זה טוב.
אבל כמובן שכל זה זוטות לעומת ההכנות לחתונה, שהופכות למופרכות יותר ויותר. החלטתי שאני שונאת את השמלה שלי. אני פשוט לא יכולה לשאת את המחשבה שהיא עלתה רק 150 שקל. נכון שיוסי ובן אמרו שמן הראוי שאני אפצה את עצמי בנעליים ממש יקרות ובתיק שווה, אבל עדיין, 150 שקל?! לכן הודעתי לדונה שיוצאים למסע קניות, ותהיה לי שמלה אחרת, יס יס. אני מתכננת על זו (הרביעית מהסוף), או משהו בסגנון, העיקר שזה לא יהיה בשחור או בלבן.
היום בערב המלכה האם התפרצה לביתי טרוטת שיער, עם ערימת טיוטות ענקית, והודיעה לי שהבלונדיני הודיע לי שחייבים לסגור את סדר הישיבה היום! ניסיתי להסביר לה ממש בעדינות שאני עובדת, אבל היא נפנפה בדפים בקדחתנות, ואמרה שהיא לא תעזוב את הבית שלי עד שלא יהיה סידור ישיבה. בחיי, לא שיערתי שצריך כל כך הרבה כישורים דיפלומטיים בשביל לסדר שולחנות. זאת לא סובלת את זאת, ושתי אלה, הבעלים שלהן נורא משעממים, אז נושיב אותם ביחד, שלא ישעממו את השאר, והצעירים במשפחה, יעדיפו לשבת עם ההורים, או בשולחן משלהם? מזל שמהצד שלנו יש רק 55 מוזמנים, כי שעתיים אחרי שהדונה התפרצה אליי לבית ישבנו שתינו מיואשות, עם ערימת דפים מסומנים במרקרים זוהרים בכל הצבעים, ועדיין לא ידענו איפה אנחנו, המשפחה הגרעינית, יושבת.
בסוף הכול הסתדר, אז עכשיו אני יכולה להגות בנושא החשוב באמת: באיזה צבע אני אגיד לאביטל המפלצת (ויסלחו לי קרובות משפחתה שקוראות כאן) לצבוע לי את הבהונות?
בועז כהן כתב פוסט תגובה מעניין לפוסט הקודם שלי. תקראו.