טוב, אהמ, תראו, כן, לא נעים, אבל אני בהחלט עלולה להתרגל לזה. כאילו, אתמול בערב הלכתי לסרט בסינמטק, יצאתי מהבית ברבע לעשר, ברגל, הייתי בסינמטק בעשרה לעשר, בלי נסיעות של שעות, בלי בלאגן, בלי תוכניות, סתם לקחתי את עצמי והלכתי.
ובשבוע שעבר? הופעה של עמיר לב? ט' אחת באה לאסוף אותי עשר דקות קודם, והגענו להופעה, כמו כלום. ואפשר סתם לקפוץ לאנשים ככה, בלי להתבעס מהנסיעה שמחכה, הנה, ידיד שלי הציע להיפגש לקפה, וכל מה שצריך הוא ללבוש מעיל ולצאת מהבית. ועכשיו? ארוחת בוקר עם אביבה, קובעים מהרגע להרגע, כן, ב"ברווז", בטח.
פאק, לאנשים שגרים בתל-אביב בטח ההתלהבות הזו נראית סופר מוזרה, הלו? מה העניין? כוס קפה? אבל בשבילי כוס קפה היא משהו שנמצא תמיד במרחק של לפחות 45 דקות נסיעה, ואז צריך לחזור את זה, ואם יוצאים לשתות, אל לנו להגזים בשתייה, כי יש נסיעה ארוכה הביתה.
האמת היא שלמשפחה יש דירה בר"ג, אבל זה לא יהיה אותו דבר. אמנם רק עשר דקות נסיעה, אבל פתאום אני לא רוצה אפילו עשר דקות נסיעה, רוצה שהכל, אבל הכל יהיה ממש במרחק הליכה.
מקווה שהכל יסתדר ואני אוכל לעבור לכאן.
או שאני אחליף לצ'ופסטיק את המנעולים בדירה, מה שיבוא קודם.
ופינת הרוחניות שלנו להיום: הווסת שלי מתעכבת, שלושה או ארבעה ימים (לא, אתם לא עומדים להפוך לדודים, להירגע שם) אז בפגישה האחרונה אצל אווה היא שאלה אם אני רוצה שהיא תעשה לי דיקור, כדי לזרז אותה. הסכמתי. אווה החדירה לי מחט לכל קרסול, ואכן, ראו זה פלא, מאז הרגליים שלי תפוסות.
מדהים.
צ'ופסטיק – עוד לא התקשרת היום, מקווה שהכל בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
