לשאוף לנשוף

בהמשך למשבר התחתונים של אתמול, ואחרי הנערות היפאניות, שלעולם לא אהיה כמותן (תודה לט') הלכתי אתמול לסופר-פארם, נו, כדי לא להפוך לנערה יפאנית.

היו להם שם שלישיות של תחתונים, שלישייה אחת באדום-אפור-שחור, השנייה בתכלת-ורוד-לבן. לאור מצב הרוח הבתולי שנפל עלי, החלטתי ללכת על צבעי הפאסטל (פאצ' בטח רצה להקיא). פתחתי את הקופסא של הלארג', כי אני אוהבת שמרווח לי בטוסיק, והסתכלתי בתמיהה על התחתונים העצומים ששם, כאילו, רבאק, התחת שלי לא כזה גדול. גם המידיום נראו לי גדולים מדי, אז לקחתי את הסמול, בעודי מחייכת בעליצות לאור העובדה שאני הו כה זעיקה. היום אחרי המקלחת, לבשתי אותם, ו-מדהים! התברר שהם קטנים עלי. לא קוטן טראגי, רק עושים קווצ' כזה במותניים. אבל שוין, תחתונים לא מחליפים, לא הייתה ברירה.

מאז אני בתהיות פילוסופיות עמוקות על ההבדל שבין הדימוי העצמי שלי לגודל הפיזי. לפני שירדתי במשקל לבשתי בגדים במידה 40-42, אבל בחנויות היה לי טקס קבוע. הייתי ניגשת בבטחה למידה 36, מניפה את המכנסיים, או החצאית, מתבוננת עליהם בעיון, אומרת לעצמי בשמחה, "נו, זה בטוח יעלה עלי!", ואז מתמודדת עם העלבון כשהם לא הסכימו לעבור אפילו את קו הירכיים. כאילו, כוס-אמק, יש לי אישיות של 36! האם זה גרם לי לקפוץ ישר למידה הנכונה? הו לא, קודם הייתי חייבת לנסות למדוד את ה-38, ולנסות לשכנע את עצמי שלא צריך לנשום, זה בסדר.

אבל אני מכירה מקרים הפוכים, הייתה לי חברה, עירית הבת-זונה (אנחנו לא חברות יותר, מן הסתם) שהייתה בחורה גדולה למדי. פעם הלכנו לקנות בגדים, ומצאנו חולצה במידה M, אבל גדולה, שהיה ברור שתעלה עליה, עירית הבת-זונה סירבה למדוד אותה אפילו, כי היא ידעה בבירור שהיא XXL, ולא יעזור בית-דין.

נו שוין, מחר אני אהיה בבית, ושם יחכו לי המון תחתונים בגודל הנכון.

למתעניינים: לא היה ביקור בשום פיק-אפ. פארשית, פארשית.

צ'ופסטיק: אני כל-כך שמחה שאתה חוזר עוד מעט.