זהו, (המסך שלי היה על הגדלה של 114%, איך הוא הגיע למצב כזה בכלל?) נגמרה לי התל-אביביות. מחר הצ'ופסטיק חוזר מהמילואים, אי"ה, (אני נהיית דתייה קצת בקטעים כאלה) והסיוט יגמר, לא הסיוט התל-אביבי, שלא היה סיוט בכלל, אלא הסיוט שלו.
פשוט לא יאמן מה קורה שם בעזה, שולחים אנשים, שמים אותם במוצב שלא מגן על כלום מלבד על עצמו, וזהו, תסתדרו. וכל יום הצ'ופ היה קצת יותר כבוי, וקצת יותר מבוהל, השילוב של חוסר שינה ודריכות בלתי פוסקת לא מועיל בכלל לאנשים. הוא אומר שזו אפילו לא מלחמה, כי אין שום יוזמה התקפית מהצד שלנו, סתם יושבים כמו ברווזים במטווח ומתפללים שהנ"ט יפספס. כוסאמאמאק. רק שיחזור בשלום. מצד שני, היום, אחרי שעתיים וחצי של שינה, הוא חזר להיות הוא, וכשהתלוננתי שעליתי קילו התגובה שלו הייתה, "יאללה יא דעבה, קילו בכלל לא משנה אצלך", אבל אני מעדיפה אותו ככה, מציק, ולא עייף וכבוי.
הדרך חזרה לאשקלון אחרי שבוע שלא הייתי בה הייתה מוזרה. אולי תל-אביב מספקת נוחות ותרבות, (וגם המון קנסות, אללי), אבל היא לא יכולה לתת לי את הכדור החמים הזה בבטן כשאני מתקרבת אליה. אשקלון היא הבית. בתל-אביב אני סתם עוד מישהי, וכאן אני הבת-של, ואחות של, וחלק ממשהו יותר גדול ממני. לפעמים זה מציק, רוב הזמן זה מאוד נעים. מצד שני, הייתי עוברת לתל-אביב בשנייה, ובשום פנים ואופן לא הייתי רוצה שילדיי יתחנכו כאן, כך שמאוד יכול להיות שהתקף החיבה נובע מכך שכל שדרת הכניסה לעיר מכוסה בשטיח פרגים מרהיב.
או אולי החזרה לספרים שלי. אני שונאת להיות בלעדיהם.
או אולי העליצות נובעת מכך שאני כבר לא לובשת תחתונים שקטנים עלי.
אי אפשר לדעת.
שיט, היום יש איזה אירוע (כל פעם שאני אומרת אירוע אני נזכרת במירי, שעבדה אצלנו כתופרת, שלכבוד בר-המצווה של הילד שלה, ניסים, נסעה לאלנבי, לקנות בגדים, וחזרה עם, "אריאלה, שתי הופעות מה זה יפות! חבל לך על הזמן!" ה"הופעות" היו שמלה כחולה עם המון נצנצים, ושמלה בצבע בורדו עם המון נצנצים, שוס שתיהן), בקיצור, אין מנוס מהורדת שערות. זובי זין חרא. פאק פאק פאק.
צ'ופסטיק – עוד פחות מיום J
בבלוג זה
בכל הבלוגים
