לשאוף לנשוף

תמיד כשקראתי במדורי הרכילות בעיתונים על המסיבות המגניבות של אנשי התקשורת הייתי נאפפת הערצה, ואומרת לעצמי, "אוח, מתי, מתי אני, הקטנה, אזכה להסתופף בחברתם של קובעי דעת הקהל האלה?".

אתמול בלילה היה יומולדת לעיתון "מעריב", יום-ההולדת נחגג במועדון הסופר-טרנדי אולטרה-איני "סטואה", בגעש. כששמעתי על המסיבה הממשמשת ובאה, לא בחלתי באמצעים כדי להשיג הזמנה. אני נאלצת להודות שאפילו עשיתי נעים בטוטה למזכירת הערב של א. דנקנר (צ'ופסטיק, למה אתה מתעצבן? אמרת שבנות מותר!), שהסכימה להיראות בחברתי, למרות המבוכה הכרוכה בזה.

אני יודעת שאתם משתוקקים לפרטים, אז הנה, הקרבתי את עצמי כדי למסור מידע ממקור ראשון.

עכשיו, היות ויש סיכוי, גם אם קלוש להדהים שא. דנקנר קורא כאן (אמנון, היה עשר! עשר אני אומרת לך!) לשם שינוי תקבלו ממני פרגון ללא מיצרים, במגבלות האישיות, אתם יודעים.

ימים שלמים הסתובבתי חולמנית ותהיתי מה אלבש, כיצד אגרום לע. נמרודי להבין שאני האישה של חייו, וסוף סוף הוא ירגיל אותי לרמת החיים שבאמת נועדתי אליה? אצתי לחנות, וקניתי שמלה כל כך צמודה, שהבד שלה שקע לי לתוך הפופיק, ומחשוף כל כך עמוק, שלו היו לי שדיים, לא היה מה שיחזיק אותם, התאפרתי, הקרבתי עוד זוג עדשות חד-פעמיות (היה לי ברור שאם ע. נמרודי יראה אותי, לעולם לא אצטרך לדאוג לתקציב לעדשות מגע חד-פעמיות) ואף עקבתי בעקבים (א.בן-יהודה ואני? ככה אחוקים!).

הגיע היום הנכסף, באתי לקחת את מזכירת הערב של א. דנקנר (היא הסכימה להיראות בחברתי רק אם אני אסיע אותה הלוך-חזור ואשתוק כל הערב) ומשם נסענו למועדון הסופר-טרנדי אולטרה-איני "סטואה", בגעש.

מה אגיד לכם, איזה מקום, מהמם! מהמם! כל העיצוב צחור ואף לבן, וגם היה באר עשיר, והישיבה? האם אתם חושבים שבמקום סופר-טרנדי אולטרה-איני אפשר לשבת כמו בני-אדם? הו לא, צריך להשתרע שם על מזרונים כאלה, ממש כפחות טורקים.

עכשיו תסלחו לי, אני לא מבינה מי חשב על הרעיון המטומטם הזה, כאילו, מגיעה בחורה, נגיד, לדוגמא, אני, שלבשה שמלה, וגם גדלה בבית טוב, ועכשיו היא אמורה לעלות עם הנעליים על המזרון, ועוד לשכב בשמלה הזו? איפה הם חושבים שגידלו אותי? בג'ונגל? (סליחה, ברח לי אי-פרגון, אני מנסה, בחיי), אבל כשראיתי את הגברת ליסה פרץ, איקונה אופנתית רמת מעלה משתרעת על המזרן כולל שמלת-מידי (שמלה שחורה קטנה כמובן, אבל עם טוויסט שיקי בצורת ז'קט ג'ינס שובבי) ועקבים הרבה, הבנתי שאין ברירה, והשתרעתי אף אני. היה מאוד לא נוח. אבל היה סופר-טרנדי אולטרה-איני.

תנו לי להגיד לכם שהיה מאוד בטוב-טעם. אפילו היו לולייניות שעשו שפאגטים בתוך חישוקים כאלה שהשתלשלו מהתקרה. תמיד הערצתי נשים היודעות לעשות שפאגט, ועוד מחישוק שיורד מהתקרה? אדושם!

ואל תשאלו כמה קובעי דעת קהל היו שם! מילא ע. נמרודי, וא. דנקנר, ואף א. בטלהיים, נ. זהבי, וגם ג. ריבה, היה שם אפילו רוביק רוזנטל, שאותו, מאז שהוא ציטט במאמר שלו משפט שנאמר בטור המופתי הזה (אזהרה – כתיבה בסגנון עדות הכוס המגניב, שומר נפשו ירחק)(כן, אורלי רבינוביץ' הוא עוד אחד מהפבסדונים שלי), אני מחבבת עמוקות.

למעשה, אפילו אזרתי אומץ (אני חוששת שהאומץ היה קשור לכוס היין ולשוט הוודקה שמצאו את דרכם לגרוני) ניגשתי אליו, ואמרתי, "רוביק, אני א. הידועה גם כאורלי רבינוביץ". היה שווה רק בשביל המבט של, "אלוהים, היצורה הזו כותבת על זיונים?!".

בסדר, בסדר, אני כבר חוזרת לתיאור המסיבית.

האוכל היה פשוט מדהים. בהתחלה היו כל מני מטבלים, וגם לחמניות בצל קטנות, אני חולה על לחמניות בצל קטנות. אחר כך היה חומוס עם מסבחה (קרה! קרה! איפה נשמע כדבר הזה?! אופס, סליחה, ברח לי שוב), ואז סלט הדרים עם שרימפס, אני מקווה שחנוך דאום לא אכל מזה, וההיי-לייט של הערב: כתף בקר ומחית בטטות, או כמו שהמלכה האם קוראת לזה – בשר עם פירה.

כשגמרנו לאכול וגם נגמרו הנאומים (אינסייד אינפורמיישן - עד 2007 "מעריב" מנקנקים את "ידיעות אחרונות" בתחת) צפינו בהופעה מקסימה של שלומי שבת ואחותו, ל. שבת. לאור הכרותי הקלושה עם הנפשות הפועלות, אני מדמיינת לעצמי את הסצנריו הבא:

א. בטלהיים (ס. עורך מעריב): "אז שלומי, כמה אתה רוצה להופעה?"

ש. שבת: "5000$"

א. בטלהיים: "תשמע, זה הרבה כסף, זה לא 'ידיעות' פה"

ש. שבת: "זה התעריף, תאמין לי, הכל הולך על הנגנים"

א. בטלהיים: "אתה יודע מה? בסדר, אבל תביא את אחותך, צ'ופר"

ש. שבת: "ואללה, סגרנו".

הנחתי ש-ש. שבת יתן שלושה ארבעה שירים ויפרוש בשיא, אבל לא, הוא הפגין רוחב לב ונתן הופעה באורך מלא, כולל השיר המאוס בכל הזמנים – "הטרפטוני", או איך שלא קוראים לזוועה הזו. היה מקסים.

ואז ריקודים, עם די-ג'יי שאני אישית חושבת שהמתת חסד רק תועיל לו, והמוני קינוחים, שבשל הקילו שעליתי (האמת היא ששניים, אבל הצ'ופסטיק תמיד אומר שאני אני אעלה יותר מקילו הוא יזרוק אותי, אז אני משקרת), לא נגעתי בהם, למרות שהתותים ברוטב שוקולד נראו נפלאים.

היה מהמם.

חדשות הטובות: הצ'ופ חזר, בריא ושלם. מייד כשראיתי אותו תהיתי, "למה אתה לא מגולח? מתי אתה מסתפר? אתה חייב ללכת לשיננית", שזו דרכי להפגין חיבה. אחרי מקלחת וחומוס כיסיתי אותו טוב-טוב בשמיכה, והנחתי לו לישון. אני אוסרת עליו לחזור לעזה. ואם לב. יעלון יש בעיה עם זה, שיזהר ממני, רוביק רוזנטל ואני ככה אחוקים.