לשאוף לנשוף

ושוב אני נדהמת מכמות הדברים שאני מוכנה לעשות, רק כדי לא לשבת מול המקראה ולקרוא את המאמרים המזוינים האלה. כשגרתי בחיפה, בתואר הראשון, פיתחתי מין עווית לפיה אני לא יכולה ללמוד אם הבית אינו נקי לחלוטין, כך שלכל החלטה לימודית קדמה ספונג'ה קפדנית, שאחריה, כמובן, כבר לא היה לי כוח לשבת.

כיום אני לא מנקה יותר (אלוהים, שמור על שולה, חיי לא יהיו חיים בלעדיה), כך שאני חייבת להמציא תירוצים חדשים. למשל, זה יכול להיות, "אוי אני רעבה טוב אני אכין לעצמי ארוחה של חמש מנות ואז אשטוף כלים וגם אנקה את הרצפה של המטבח ולמי יש כוח ללמוד עכשיו בבטן כל כך מלאה?", או, "מונדייה מה זה השערות האלה ברגליים? איך אוכל להתרכז כך? טוב, הגיע הזמן לטיפול עשרת-אלפים", שאחריו, כמובן, אני כל כך מזועזעת מעיצוב הגבות שיצא לי, שאין לי הכישורים הקוגניטיביים הדרושים להבנת התיאוריות של בארת.

וזה לא שחומר הלימודים לא מעניין אותי, מרתק, בחיי, אבל ברגע שהוא כרוך במקראה ורדרדה שכתוב עליה, "מבוא לתורת הספרות", מייד זה הופך לצבר דפים שגוזלים ממני את שמחת החיים.

כמובן, כמובן, שלא נכחתי ב-50% מהשעורים, באלה שכן נכחתי לא כתבתי מילה, ורק תהיתי האם הגיוני, בעידן הטיפשות המתרגש עלינו, שאישה כמו אורלי לובין תרשה לעצמה לא להעביר את הגנים שלה לדור הבא. לדעתי מישהו צריך לתבוע אותה על חוסר אחריות לאומית.

ובכל זאת?

מסתבר שמישהו חזה את עידן הבלוגים:

מערכת החינוך שלנו (ואף, יוסיפו כמה, המערכת הפוליטית שלנו המחזקת ומחוזקת על-ידה) ממשיכה לתמוך בגירסה 'ספרותית' של העולם כ'ממשות', נותנת לכך מעמד דימיננטי ומעצב, ודורשת משאר הגרסאות האפשריות של העולם להתאים את עצמן לדמותה. כתוצאה, אנחנו נוטים ליצור 'ספרות' של כל החוויות שלנו, לצמצם אותן למעין 'ספר'.

טרנס הוק – "מדע של סמלים" (תרגום – א.ר)