לשאוף לנשוף

התחלתי לקרוא עכשיו את הספר של עפרה ריזנפלד, "היום המאושר בחיי", היא בודקת בו את נושא הנישואין בחברה הישראלית. אני רק בעמודים הראשונים, ואחת הנשים שם אומרת שהיא התחתנה, שנייה, אביא את הספר, כדי לצטט.

"אני זוכרת מה אמרתי לעצמי: אני לא אעבור עוד פעם את כל הסיפור, עוד פעם להתאהב, עוד פעם להיות ביחד, עוד פעם להיפרד, עוד פעם שיעבור לי, עוד פעם הפנטזיה, עוד פעם להבין שזאת לא הפנטזיה, עוד פעם לחפש פנטזיה חדשה. הייתי עייפה עייפה, הרגשתי שאין לי כוח לעבור את זה יותר..."

לכולם נשאר איזשהו מקום קבוע בזיכרון, תווית שמאפשרת לי לארגן את עצמי קצת יותר טוב. א'1 (מה אני אעשה? השם של כל בני הזוג שלי מתחיל בא', זה די נוח) זה ההוא שהטיימינג שלנו לא היה מוצלח, א'2 הוא זה שנורא ניסינו להצליח למרות שבכלל לא התאמנו, א'3 הכריח אותי לראות בעצמי המון דברים ששנאתי ולנסות לשפר אותם, וא'4? א'4 היה אמור להיות זה שיראה לי שלא שיקרו לי כשאמרו לי שזה יכול להיות טוב. וכל פעם שזוג התפרק ואני קבעתי, בפסקנות המעצבנת האופיינית שלי, שהם פשוט לא אהבו מספיק, הוא היה מתעצבן נורא. זה בערך הדבר היחיד שעצבן אותו. הקביעה הזו שלי, שאהבה שלא מוכנה להתאמץ כדי לקיים את עצמה, היא אהבה שלא שווה את הטישואים שמבזבזים עליה.

ועכשיו, עכשיו אני אומרת לעצמי, "אבל ראית את זה קודם, גם על האהבה הקודמת שלו הוא לא היה מוכן להתאמץ או להילחם בפסיק." זה נורא נוח, להרים ידיים באצילות כשזה נהיה קשה, ולהתנחם בידיעה ההירואית שיבוא מישהו אחר, טוב ממך, ואתה תוכל לחייך בעצב אלטרואיסטי, לנפנף לשלום להיא שהכנת אותה לבא אחריך, שבטח, יהיה טוב ממך. והפטרונות המסריחה הזו, תהיי מאושרת, חשוב לי שתהיי מאושרת. מזל שלא היה שם שם בפקודה! בסוף, מי אמר שאין חסדים קטנים? אני רוצה שיהיה לך מישהו אחר, זה יכאב לי, אבל האושר שלך חשוב לי.

לא, אני מת עלייך, את מהממת, את יודעת את זה, נכון? מזמן לא אמרתי לך את זה. את יודעת שאת מהממת? כי אני רוצה שתדעי את זה. ואיך אני מרגיש טוב עם עצמי כשאני אומר לך את זה שוב ושוב. תראי, אני מכין אותך לזה שיבוא אחריי, כן, את מהממת, אבל לא מספיק בשבילי. אני, תני לי אהבות עם תאריך תפוגה, שלא צריך להילחם עליהן.

כי מה הבעיה לאהוב כשהכול קל ופשוט, וכל קונפליקט הוא משהו שאפשר לטאטא מתחת לשטיח, כי זה אוטוטו נגמר, כמה נוח להיות באהבה שאוטוטו נגמרת, אהבה עם תאריך תפוגה, כמו חלב. אופס, נגמר, החמיץ, הלאה. אהבות קלות, חיים קלים. להרים ידיים ולוותר זה הרבה יותר קל מאשר להסתכן מתוך החלטה חד צדדית שזה יהיה שחור, שזה יהיה נורא, שאהבה היא משהו שמותר לזרוק, כי תאריך התפוגה שלה הגיע. בלי לתת סיכוי, כי הסיכוי הוא גם סיכון, בלי לחשוב שאולי זה שווה את זה. 

ועכשיו? עכשיו אני מוכה, וקשר בבטן שכבר מזמן לא היה שם מתמקם לו בנוחות, וברקע, האני הלועג שלי, שאף פעם לא נח, לוחש, "יאללה, זה מצוין, לא יזיק לך עכשיו איזה דיכאון קליל, דיכאון שישה קילו כזה". וזה יעבור, זה תמיד עובר, אבל עכשיו אני עייפה, וזה כואב, ואני רק רוצה לישון, ועוד קצת.